גושפרתה - גיליון 871

- ראיון אישי איש אחד

גם בזאת הוא רואה תוצר ישיר של החינוך בבית, למעורבות בכלל ישראל, וחיבור לחברות ותרבויות שונות. יקהת עוסק בהוצאה לאור של ספרים. הוא מעיד כי את הזיקה לתחום הזה ינק מאביו במידה רבה, 37 אשר ערך את 'תחומין' במשך שנה, ערך את העלון 'שבת בשבתו' והרבה לכתוב, לערוך ולפרסם מאמרים. "עוד דבר שלקחתי מאבי בצורה חזקה הוא המחויבות ליושרה ציבורית וניקיון כפיים. לעשות הכל שלא על מנת לקבל פרס. לא להיות פראייר , אבל לשקול את השיקול הערכי לפני השיקול האישי

הבית החדש של ביתו, מצויד תמיד בכלי עבודה, מתקין כבדרך אגב את כל הדרוש. שלומית מספרת שהכיף הגדול של ישראל היה להושיב את משואה על ברכיו וללמוד איתה גמרא. "לילה אחד, אבא ישב ולמד את לימודי האלקטרוניקה שלו", משואה נזכרת. "הייתי ילדה. קמתי מהמיטה פתאום, ובמקום לכעוס עליי בגלל השעה המאוחרת, הוא הושיב אותי לידו מול התרגילים - צורות תלת ממדיות מסובכות שצריך להשלים. באמצע הלילה, שנינו יושבים מול התרגילים המורכבים, אבא מאתגר אותי, ואני הילדה מנסה לפתור את התרגילים בעצמי."

משפחת רוזן

האינטרסנטי..." הוא מספר שאת היכולת לשלב בין כמה תחומים הוא לקח מאבא שלו כדרך חיים. לשלב תורה, עשיה, מעורבות ציבורית, ולפעול כך שהכל ידור בכפיפה אחת ולא רק שלא יסתור, אלא יעשיר זה את זה. "אינני מתבייש, בזכותו, להיות גם איש תורה וגם איש כספים, לקחת אחריות ארגונית וניהולית ולתת שיעורים." יקהת מספר שאביו היה דמות משמעותית עבורו כבוגר וכילד, ולמרות העובדה שכאיש ציבור הוא נכח זמן מועט בבית, הוא היה מעורב כל הנעשה, תמיד ייעץ, הדריך, תמך וכיוון, והרבה מאישיותו, נוצקה בזכות אביו. גיתית גרה בכפר אדומים, נשואה לזאב ואמא של רוני-ציון, טל, נטע, ואיתמר. אביה חינך אותם להיות מאורגנים, מובילים, דעתנים, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הערכים האלה הובילו אותה תמיד לחפש תפקידים מעניינים ובעלי השפעה. כיום היא עובדת כמנהלת משאבי אנוש במועצה האזורית מטה בנימין. על אף כל הכוחות והידע, תמיד הייתה פונה לאבא ומתייעצת איתו. שואלת על הילדים, על העבודה, נעזרת בו כשצריך למצוא עבודה חדשה, או סתם כדי לדעת איך נוסעים משם לכאן. גם היא, כמו אחיותיה, אומרת שהערך המשמעותי ביותר שהיא חונכה אליו בבית היה להיות למען הכלל, ולא לעשות דברים למען הרווח האישי בלבד. וכמובן, לאהוב, להיות בית פתוח, מקבל ומכניס אורחים. "בבית שלנו כל אדם היה רצוי", כתבה בהספדה. "התייחסת לכל אחד באותו גובה ובאותו כבוד. ילדים, מבוגרים,

אביה גר בחיספין שברמת הגולן, נשוי לנעה, תושבת אלון שבות גם היא. הם הורים לדביר אורי, ניתאי, אוריה וחן. את הלהט וחדוות העשייה אין ספק שירש אביה מאביו. הוא הקים ועמד בראש מוסדות חינוכיים רבים, וכיום הוא ראש מדרשת השילוב בנטור שבגולן. על אף חילוקי הדעות שהיו ביניהם לעיתים, עבור אביה אבא תמיד היה כתובת ומורה דרך. אחרי השבעה, כתב אביה לתלמידיו "חזרתי אל בית המדרש שלי כשאני יודע שהיום אין לי למי לצלצל אחרי שיעור מרומם, או סתם כדי לשתף... אחד היה אבי עבורי, ומסתבר שגם עבור רבים. עבורי הוא היה היד המושטת בכל פעם שהייתי זקוק. כן, אותה היד שבחודשים האחרונים הייתה מונחת ברפיון אחרי שאפסו כוחותיו..." אביה מספר על זיכרון צרוב מיום כיפורים לפני שנים רבות בו התפללו במרכז הרב. היה יום חם מאוד וההליכה עד שכונת מטרסדורף בה גרו הייתה ארוכה ומעיקה. אבא ניסה לשכנע אותו לשתות, והוא סירב. אבא טען שגם הוא צמא מאוד וזה נגמר בהסכם שאביה ישתה בשביל שניהם, ואבא יצום בשביל שניהם. את הדרך הם המשיכו כך, כשאביה רכוב על כתפי אביו ואוכל ושותה בשביל שניהם.. "לפני יום כיפור הגעתי לאבא לבית החולים" אביה מוסיף. "גופו היה חלש. לא יכולתי לשכוח כמה הייתי גאה אז באבא החזק שלי שלקח אותי על כתפיו את כל הדרך, בעיצומו של הצום בחום הכבד. שתיתי אז במרץ גם בשבילו. התכופפתי אליו והבטחתי לו שהשנה, אני אצום גם בשבילו." "בכיסופים עלה אבי השמימה. יחד איתו שרנו

כולנו 'יה-אכסוף' ולבי זועק אבי, אבי... ואני נשארתי עומד ושואל, שהרי אמנם אבא היה גדול מהמציאות ובעל כיסופים גדולים, אבל הרי הוא גם ידע איך להרים את המציאות לגובה כיסופיו, ידע לחבר בין העולמות... אז איך זה שעלה בסערה השמיימה כל כך מוקדם?..." יקהת גר בקרית מלאכי, נשוי למירי ואב לאלידע, דיבון, בת ציון, שרה, אדרת, יהל, נתיב ומתת. המשפחה פעילה בגרעין התורני של קריית מלאכי, ובזאת, אומר יקהת, 'יש סוג של חריגה מדרך ההתנחלות שאביו והוריו היו ממייסדיה'. פעמים רבות הוא הצטייר בחוץ כקיצוני בדעותיו, אבל בשיחות בבית הם שמעו שהדעות לא מוחלטות כל כך, והן יותר רכות, ומורכבות.

<<

|

14

פרתה גוש מבית