גושפרתה - גיליון 871

- ראיון אישי איש אחד

בבית היא תמיד מחוץ לקופסה, וההתייחסות למקוריות היא כערך ממש. רק כשבגרתי הבנתי כמה זה ענק. איך היית מקורי בפתרונות שנתת בעולם ההלכה, בעולם הגיור ואף בפוליטיקה, ובמקביל גם בבחירת המפה הצבעונית בשבת ולא הלבנה השמרנית ובפריסתה דווקא באלכסון כי זה מקורי ושוב אל תהיו שמרנים." היא מספרת על חוויה זכורה היטב מילדותה, איך למדה מאביה לחיות חסד בכל צעד, ואיך להיות תמיד למען הכלל. "כשהדפסנו את הסווצ'רים של שם השבט החדש אני כמובן הייתי אחראית, ואבא שלי נסע

מוזל. עד שהספקנו לדון בעניין הוא כבר הזמין ושילם, אסף מתל אביב גם את ה'נגלה' השנייה ובא בכבודו ובעצמו להסביר לכל החברים שלי שזה כדאי גם כלכלית... מובן גם שחלקם לא שילמו, אך הוא לא התחשבן. אחר כך הסביר לי שאת כל זה עשה בשביל שמצד אחד לא אצטער, ומצד שני שאדע שכשעושים למען הציבור גם חוטפים, אבל אסור להתייאש. הוא אמר לי דבר שהולך איתי מאז בכל עשייתי: בחיים יש את אלו שעושים ואת אלו שמעירים. הוא איחל לי תמיד להיות בצד שעושה." אף אדם לא היה קטן בעיניו, היא אומרת.

גרים ואביונים, נשים וגברים, בעלי זהויות דתיות ובעלי נטיות מיניות מכל סוג. בכלל לא היה אכפת לך מי זה מי. כלומר, היה אכפת לך והיית יכול להתווכח ולהגיד, אבל בעצם לא היה אכפת לך בכלל." גיתית מרגישה שהיה לעיתים פער בין ישראל האב, לדמות המוכרת מחוץ לבית. פעמים רבות הוא הצטייר בחוץ כקיצוני בדעותיו, אבל בשיחות בבית הם שמעו שהדעות לא מוחלטות כל כך, והן יותר רכות, ומורכבות. "גם שנון וחד מחשבה שכותב ברצינות תהומית דעות ברורות ומוצקות, וגם לא מפחד לפתח ולשנות את דעותיך עם הומור עצמי

מבחינתו בשביל הכלל עושים בכל הכוח, וכשעושים למען הציבור צריך לדעת למחול ולא להתייחס להערות ולקנטורים. לביאה ומשפחתה בחרו לגור בראש צורים, קרוב לאבא ואמא. הם זכו להקפיד על ארוחות משותפות יחד בליל שבת, כל שבת. בחום הלוהט ובשלג, הם שם. החיבור בין הנכדים לסבא וסבתא בלתי ניתן לניתוק. סבא לומד ועובד, והילדים נכנסים בצהלות: "חבריקו!" וזוכים לחיבוק גדול. לביאה מתגעגעת ואומרת שיותר מכול, הוא היה אבא. נדיב, מנשק, מתבדח, רגיש ואכפתי מאוד. אבא שהיה בשבילה תמיד,

וחיוך רחב", היא כתבה עליו. "גם לצעוק ברדיו וגם להגיד לי אחר כך שזה לא בדיוק מה שאתה חושב, אבל שברדיו צריך לצעוק בשביל שישמעו אותך." "אבא לא אהב להשתעמם", היא מספרת. "ולכן, סיפר לנו סיפורים מעניינים כל הזמן. פעם הפליג באונייה כי היה צריך לסדר בה דברים לקראת שבת, פעם ירד לצוללת, פעם אחרת נסע עם מועצת העתיקות הארצית לפתור בעיית קברים, סיפורים על גר שהתנצר והתאסלם, ועוד אלפים..." גיתית מספרת איך אבא תמיד ניסה לעזור ולדאוג שכולנו נצליח להגיע

בית דין לגיור של הרב רוזן צילום: גרשון אלינסון

בכל תחום ובכל צורך.

" החשיבה בבית היא תמיד מחוץ לקופסה, וההתייחסות למקוריות היא כערך ממש."

למקומות שחלמנו עליהם. הוא האמין שאין דבר העומד בפני הרצון. "פעם לא התקבלתי למשהו. באתי הביתה, ובכיתי. אבא ריחם עליי וניסה לעזור. דבר ראשון - ארוחת ערב ותה חם. ואז הציע לי אלף הצעות איך לא לקבל את רוע הגזירה ולשנותה. ואכן, כך היה..." לביאה גרה בראש צורים, נשואה למוטי ואמא לצור, נגה, מעיין וטל חיים. היא אומנית בנשמתה וגם עוסקת באומנות ביום יום, מלמדת במגמת אומנות ובעלת סטודיו משלה. היא ממשיכה דרך אבא שלה את הלך המחשבה היצירתי ואת התפיסה שהכול, אבל הכול, אפשרי. ולביאה, כמו שמה, מיישמת. חיה הכול בעוצמות, לא מתפשרת, הולכת עד הסוף. "תמיד כששואלים אותי מאיפה התחלתי להיות אומנית אני עונה שמהבית", כתבה לביאה בהספדה. הוריי אינם אומנים, לא במובן הפשוט של המילה, אבל הם חינכו אותי לעבודה ובעיקר ליצירתיות כדרך חיים וכהלך מחשבה. החשיבה

******** בשבת שבתוך השבעה, התיישבה ה'חמולה' בטבעיות לסעודת שבת. כולם, מגדול עד קטן, נכחו, בלי יוצא מן הכלל. כל המחויבויות הקודמות מתבטלות כשעושים משהו לכבוד סבא. חמישים בני משפחה יושבים יחד ומעלים זיכרונות טריים כל כך, חוויות שקרו עוד השבוע, וגם כאלה שהתרחשו לפני ארבעים שנה, אבל צרובות היטב. המשפחה קרובה, משתפת. חוט של יצירה, אמת ואהבת אדם שזור בין כולנו. מרגישים כאילו חוגגים פה משהו מיוחד, ורק סבא חסר. אולי תקראו לו? מישהו אומר. הוא היה מתמלא בכזאת נחת. בשבת יום ההולדת השבעים של סבא ישראל, התאספו הנכדים ללמוד יחד מפי סבא שיעור שהעביר סבא בבר המצווה שלו, על מצוות כתיבת ספר התורה. בערב שבת שבתוך השבעה התכנסנו כל הנכדים ללמוד את אותו שיעור

לאסוף אותם. התברר שהם הודפסו בצבע שחצי מהשבט לא רצה. אבא מיוזמתו כתב מכתב 14 לכולם )הוא 'הרב הגדול והעסוק', עבור בני משועממים ואגואיסטים(, ושכנע שהוא יארגן הדפסה של סווצ'רים בצבע נוסף לכולם במחיר

|

16

פרתה גוש מבית