גושפרתה - גיליון 878

תושבים כותבים

טרמפים שרה פריד

שבות. מידי בוקר השכימו, ולאחר תפילת שחרית ופת יצאו לעבודתם בירושלים. החברים החדשים ביישוב למדו מהר מי מן התושבים יוצא לאן ומתי וכך יצאו עימם כמעט באופן קבוע חברים, אך גם מזדמנים היו שם בכיכר. מנהג יפה עשו להם הוריי. שמו קופת צדקה במכונית, ולאחר שהתרווח האורח ונעמה לו הנסיעה הצביעו עליה, קרקשו בה, ואמרו "אפשר? לא חובה...", והרי לך מצווה גוררת מצווה )תרתי משמע - שהיא מתבצעת תוך כדי נסיעה...(. והמארח מאפשר למתארח לתת צדקה אשר מתגלגלת הלאה ישירות לנזקקים באותה הקהילה. יודעי ח"ן מספרים שהיו מי שלא הצטרפו אל הוריי בנסיעותיהם שהרי כבר ידעו מה ההפתעה... פרק ד' מנהג אחר הנהגתי לי אני. מכיוון שדברנית אינני, יש באמתחתי מחברת. לאחר שכבר עשתה המכונית כברת דרך, כולנו אסורים בתוכה, אני מושיטה אותה אל אחד האורחים ואומרת: הנסיעה אצלנו איננה בחינם... שתיקה. אך אין המחיר בשקלים. אני מבקשת מכל היושבים איתנו לכתוב דבר מה לכבוד הנסיעה המשותפת, משהו קצר אם ארוך מענייני דיומא או סתם מילת חולין. אפשר גם איור, ואפילו שיעור... פרק אחרון בהחלט:

המקום והלב, כן אנו. אף דלת חמישית לנו לאחסון כבודת המתארח. הדלתות נפתחות, הכבודה נבלעה בדלת החמישית. חוגרים )קליק...(, ויוצאים לדרך. אנחת רווחה נשמעת בחלל הדחוס של המכונית הקטנה. צפוף מעט, אבל כידוע "מעולם לא אמר אדם...". צפוף, אך לא אמר. הנייד נשלף מאי שם והעיניים כבר במסך המרצד. מי בשליחת הודעות ומי בשיחה שקטה )"מותר???"(. אם זוכים אנחנו ותלמיד חכם מצטרף אלינו מיד כרויות אוזנינו לשיעור כצידה לדרך... הדרך מתמשכת, אם הרבה אם מעט. שנים רבות אנו נוהגים כך. עברו השנים, התחלפו הנתיבים. המנהרות והגשר שביניהן כבר עתיקים. המחלפים והכבישים המהירים נכנסו לחיינו. הם מנתבים את נהגנו הישר לפגישה )מחודשת( עם בגין. פני הטבע השתנו לבלי הכר. הר וגבעה הושפלו והמישור כבש את מקומם. ותחנת ההסעה? ראה זה פלא. היא ממקומה לא זזה, אך מיקומה ביחס ליקום הסובב אותה נשתנה גם נשתנה, וכל נהג הפוגש את בגין בצפון העיר אינו חוזר ופוגש אותו בקצה השני, שכן הנהג על רכבו נופלים הישר . ומה יהא על אורחינו 60 לחיבור לכביש הממתינים במקומם הקבוע והידוע משכבר הימים? מנהג יפה אימצו להם הטובים שבינינו, הבאים מצפון לירושלים. לעזוב את המפגש הנעים עם בגין, לעלות מעט ימינה ולפגוש את דוב יוסף. חבל, מאז שונו פני האזור הוא נותר כמעט לבדו. וברמזורים אשר בפסגה להשמאיל )כאן מותר...( וליהנות מריחו של הרוזמרין. מעט למטה לפנות ימינה והרי אנו שוב בפגישה מרנינה עם אחינו הממתינים ממש באותו מקום אשר, כאמור, לא זז אלא שהכבישים שסביבו נתנתקו הימנו. שוב לפתוח את הדלת ולהאיר פנים למבקש להתארח במכוניתנו. פרק ג' ובו הארות אחדות באשר להיסטוריה ולהווה של מנהג האירוח במכוניותינו. שנה הגיעו הורי להתיישב באלון 45 לפני

נוסעים כותבים נושאים... סיפור בחמישה פרקים של הווה ועבר. פרק א' מנהג יפה אימצו להם בני עמנו, להיות עוצרים בתחנות ההסעה, המכונות טרמפיאדות, המפוזרות בדרכי הארץ. עוצרים )וגם עוצרות...( כדי לקחת נוסעים מבוגרים וצעירים, נשים וגברים. שואלים הם לנהג לאן פניו, או לחילופין מודיע להם הנהג את יעדו. חושבים הם שנייה או שתיים ומחליטים אם להתאשפז, היינו להתארח, בזה הרכב. ממהרים הם לאסוף את חפציהם, אם מעט אם הרבה, נכנסים לרכב, ותודה בפיהם. אולם, התחנות הללו הפכו למקומות שבהם רב הסיכון. חסרי סבלנות הם העומדים בצידי הדרך, ועומדים במכוון שלא בתחנת ההסעה הבנויה ברחבות עמוקה ובה מקום לכלי הרכב לעצור. כולם כאחד מתקדמים אל אמצע הכביש, עטים על הרכב, ובכך מסכנים את חייהם ואת חיי הנהג המבקש לארח אותם במכוניתו. שורה ארוכה נמתחת לה מן הצומת עד לתחנה. עומדים זה ליד זה. מושיטים יד קדימה כבנים יחידים ואינם מסייעים זה לזה כאשר שומעים את יעד הנסיעה ויכולים להכריז עליו לטובת האחרים, שהרי כיוון הנסיעה זהה לרבים מהם. הנהג מרגיש לעיתים מותקף מן ההמון המבקש לכבוש את המכונית, וכל רצונו לארח במכוניתו את המבקשים. בקשת כותבת שורות אלה להאיר ולהעיר את הנושא מנקודות מבט אחדות ובעיקר להגביר את ביטחונו של העומד ומחכה לטרמפ - אין כל צורך להתפרץ לכביש, ואף לא לעמוד בשורה ארוכה. הנהגים המוכנים לעצור יעשו זאת בכל מקרה, וטוב אם נאפשר תנאים בטוחים לקיים את המצווה בשמחה ובבטיחות, ואף שהמתארח ירגיש כך. פרק ב' דלתות. כפתחים באוהלו של 4 במכוניתנו אברהם אבינו. מה אברהם אבינו ציפה לקיים מצוות הכנסת אורחים ברחבות

קיצור הדברים, אמירה לנהגים עשו לכם מנהג קבוע אתהטרמפיסטים – אורחינו לאסוף במקום הידוע עם זה שהמיקום נמצא, כאילו, מחוץ לתחום, אין בכך ולא כלום. ואתם המתארחים שימו ליבכם לבטיחות בדרכים. המתינו נא על המדרכה. הנהג אתכם יאסוף בחיבה דרך צלחה!

|

30

פרתה גוש מבית