גושפרתה - גיליון 889

- ראיון אישי איש אחד

| יאיר סיאני |

משואה לתקומה - סיפורו של דב גולדשטיין יששכר דב גולדשטיין, ניצול שואה מאלון שבות, זכה להדליק משואה בערב יום השואה בטקס הממלכתי ביד ושם. כתבנו יאיר סיאני פגש אותו לריאיון אופטימי לכבוד יום העצמאות השבעים שנה למדינה.

מעלות. הגרמנים ראו את השולחן 39 על מלא ואת הזקן שוכב – אכלו, שתו והלכו. ככה ניצלנו מהמשלוח הזה." מחבוא אמא שלי ילדה תינוק, ובערב ראש 1944- "ב השנה הייתה הברית שלו. ראש השנה ויום כיפור עברו במתח גדול. הייתהתפילה מיוחדת במינה בגלל המתיחות הגדולה כי במקומות אחרים כבר חיסלו את הקהילות היהודיות. יום כיפור באותה שנה חל ביום רביעי. ביום חמישי בלילה אבא שלי העיר אותי ואמר לי שהגרמנים עוברים מבית לבית ומחפשים יהודים. אמא שלי הייתה בחדר השני וטיפלה

1929 יששכר דב גולדשטיין נולד בשנת בברטיסלבה שבסלובקיה. כשהיה בן עשר ,1945 פרצה מלחמת העולם השנייה. בשנת , שרד צעדת מוות ולאחר כשנה 16 כשהיה בן הגיע לארץ. דב התגייס לצבא, הקים משפחה שנה גר באלון שבות. כאן מובא 35- ומזה כ סיפור חייו החל מהימים הקשים בשואה ועד בניית חיים לתפארת בארץ ישראל.

שואה החיים במלחמה

"נולדתי בברטיסלבה שבסלובקיה. אבא שלי היה רב הקהילה והדירה שלנו הייתה צמודה לבית הכנסת שהיה פעיל מאוד. אחרי שהתחילה המלחמה, גם אם היה עוצר על היהודים בלילה אנשים היו מתגנבים לבית הכנסת. כל שנה לפני פסח היה איזה גוי שסיפק לנו חיטים. היינו שלושה ילדים בבית, קנינו מכונת קפה גדולה, קיבענו אותה לקיר, טחנו את החיטה שקנינו מהגוי ועשינו קמח. מחנוכה עד פורים היינו טוחנים קמח ואחר כך מפורים עד פסח היו מתכנסות הנשים מהקהילה ואופות מצות לכל הקהילה. בצורה כזו החזקנו מעמד בשנות המלחמה. בסלובקיה הייתה קבוצת עבודה שבראשה עמד הרב מיכאל דב ויסמנדל. המטרה שלהם הייתה לנהל משא ומתן עם הגרמנים – כדי להציל יהודים. אצלנו בבית התגורר יהודי מקבוצת העבודה. הוא קיבל דוחות מפולין ומכל מיני מקומות על מה שקורה ליהודים במלחמה. לי בבית הייתה מכונת כתיבה קטנה שחבריי ואני היינו מדפיסים בה את הדוחות האלו. בזכות זה ידענו בעצם מה עושים ליהודים. אחרי שהבנו מה קורה החלטנו לבנות לעצמנו בונקר בבית. כשאף אחד לא ראה הבאנו חומר גלם ובנינו קיר שמחלק את הבוידעם בבית, ויוכל להסתיר אותנו במידת הצורך."

בתינוק, ואחותי, שהייתה קטנה ממני בשנה וחצי, עזרה לה. אמרתי לאחותי שתבוא להתחבא איתנו. היא אמרה שהיא נשארת עם אמא ולא עוזבת אותה. רק אבא שלי ואני עלינו לבונקר מהמשפחה והצטרפו אלינו שני הילדים שבנו איתי את הבונקר. החזקנו שם מעמד עד אחרי סוכות." משלוח "אחרי סוכות כנראה גויה מהסביבה גילתה אותנו. היא הביאה

דב גולדשטיין

הגרמנים ראו את השולחן מלא ואת הזקן שוכב – אכלו, שתו והלכו. ככה ניצלנו מהמשלוח הזה

נס "למשפחה שלי היה נס גדול. לפני שהתחילו לשלוח את יהודי סלובקיה לפולין, חילקו תעודות לאנשים בעלי זכויות מסוימות שיוכלו להישאר ולא להישלח. רוב האנשים לא קיבלו תעודות. בלילה מסוים הגרמנים עברו מבית לבית לאסוף את האנשים. מי שהייתה לו תעודה השאירו אותו, ומי שלא - שלחו אותו ואת המשפחה שלו לאושוויץ. אנחנו לא קיבלנו תעודה, אבל אמא שלי הכינה להם על השולחן בסלון כל מיני מאכלים, משקאות ועוגות והם הגיעו לפנות ערב וכנראה היו קצת עייפים. הם ראו את מה שיש על השולחן וישבו לאכול. בנוסף, את אבא שלי אמא שלחה למיטה, אמרה לו שיתנהג כמו חולה והניחה לידו את המדחום

את הגרמנים, הם שברו את הקיר ותפסו אותנו. לקחו אותנו למחנה בסלובקיה לשבוע-שבוע וחצי, ואז העלו אותנו לרכבת לכיוון בירקנאו. היו אתנו חבר'ה צעירים בתוך הקרון שהביאו מסוריות, ניסרו את הדלת וקפצו. אמרתי לאבא שלי – 'אבא, בוא נקפוץ!' אבל הוא אמר לי: 'אני לא יכול לקפוץ, אני זקן מידי'. אמרתי לו 'אם אתה לא קופץ, גם אני לא קופץ. אני נשאר איתך'. לא קפצתי. באחת התחנות הגרמנים גילו שנפרץ הקרון. הם נכנסו, התחילו להרביץ לנו ולקחו מאיתנו את כל מה שהיה לנו – כסף, שעונים, כל מה שהיה. בסוף הגענו לבירקנאו. ירדנו מהרכבת וחילקו אותנו: נשים וילדים לצד אחד, וגברים לצד השני. היה הרבה רעש והמולה גדולה, והכלבים נבחו. בסוף נהייה שקט. ברגע

<<

|

18

פרתה גוש מבית