גושפרתה - גיליון 893

נעים להכיר

ומהקושי הרב להחזיק עסק ביהודה ושומרון. יאיר מספר לי על המורכבות בניהול העסקי של הרפת: "טרה ושטראוס אינן לוקחות חלב מהשטחים, אנו מספקים חלב לתנובה. בעולם שבו מדברים על ריבונות צריך להבין שמחלבות כמו טרה ושטראוס אינן לוקחות מאיתנו חלב רק כדי שהן לא יצטרכו לסמן את החלב שלהן כחלב שנעשה ב"שטחים הכבושים". תנובה ערה למצב הזה אבל היא עשתה צעד עסקי מניפולטיבי ולקחה את מחלבת רחובות וקראה לחלב המגיע ממנה 'חלב ירוק', שזה בעצם חלב שמיוצר מעבר לקו הירוק. אני מאמין שלא צריכה להיות פוליטיקה בעסק הזה, העסק צריך להישאר מקצועי. אין שום צורך לסמן חלב כזה או אחר. ייצור חלב בהר זה יתרון עצום. אנו יודעים לספק חלב "זול" יותר, ולמה הוא חלב "זול" יותר? בזכות האקלים המיוחד באזורנו. בקיץ הפרות סובלות יותר, תפוקת החלב יורדת ואיכות החלב יורדת. בהר הפרות לא סובלות מהקיץ כמו שהן סובלות בשפלה. הקיץ בהר יבש מאוד וללא לחות כמעט, וכמו כן הטמפרטורות נמוכות יותר, ולכן אנו יודעים לייצר חלב "זול" ואיכותי יותר דווקא בהר. למרות כל זאת, מדינת ישראל לא החליטה אם המקום הזה שלה או לא שלה, ואנו נאלצים להתמודד עם מציאות שבה אנו מסומנים ומתקשים לפעמים לשווק בצורה יעילה ומיטבית." עברו כמה דקות ופתאום נכנס נהג המשאית המסיע את העגלים מרפת אחת לאחרת, ו"על הדרך" הוא נכנס ליאיר ומספר לו שפרצה מחלה שנקראת "הפה והטלפיים" בצפון, ושהוא צריך לקחת את כל העגלים מהצפון לדרום על מנת שלא ידבקו. מיד יאיר שולח אליי מבט ואומר: "הינה, אתה רואה, זו בדיוק הבעיה שלנו פה. יש את מדינת ישראל הריבונית, ויש את החצר האחורית שלה. כשאנו מדברים על ריבונות אנו ישר חושבים על נוכחות, נשק, טילים וכו', אבל הריבונות האמיתית נוגעת גם במישורים כמו בריאות הציבור. אצלנו ברפת זה מאוד משמעותי. אם בכפר הפלסטיני למטה מגלים מחלה מסוימת ישר כל הרפתות הישראליות באזור מקבלות הסגר, ואילו אצל הפלסטינים הכול מתנהל כאילו אין כלום. הפרות ובעלי החיים יכולים לעבור כאן בשטחים בחופשיות ללא שום ניטור ומעקב - אנחנו לא הריבון פה. זו רק דוגמא קטנה לריבונות וכיצד היא נוגעת אלינו."

לתפוס שטח ולשמור עליו היא פשוטה וזולה יותר מברוב המקרים, וכבר היום אנו לא רק צריכים לסמן מפות וקווים - אנו צריכים לקבוע עובדות בשטח והדרך הטובה לעשות זו היא בחקלאות. הנוכחות החקלאית היא עוצמתית - שורות עצים, כלי עבודה וטרקטורים, בעלי חיים שמסתובבים, ועוד. כל אלה הם כלים אפקטיביים ביותר ליצירת נוכחות ועוצמה, העבודה פה לא הסתיימה." סיימנו את הסיור ויצאתי בתחושות מעורבות על המצב ועל המקום שלי כתושב הגוש. אך למרות תחושות אלה הרגשתי חובה מוסרית להודות לחקלאים. במיוחד עכשיו, לקראת חג השבועות, שבו אנו מתחברים ליצירה החקלאית, אנו צריכים להיות גאים באנשי החקלאות החיים באזורנו, מלח הארץ שללא ספק מהווים חלק משמעותי ממארג החיים המיוחד באזור. "הגוש עבר מהפכה שרובה לכיוון תהליכים חיוביים, אבל אני מרגיש שהגוש הלך לכיוונים סמי-עירוניים"

ביקשתי מיאיר שנצא החוצה קצת לראות את המקום והסביבה, אבל יאיר לא לקח אותי לרפת אלא לקח אותי לחצר האחורית של הרפת, לנוף הנשקף למטה, וכך הוא סיפר לי: "גוש עציון זה לא גוש עציון שאני הגעתי אליו. הגוש עבר מהפכה שרובה לכיוון תהליכים חיוביים, אבל אני מרגיש שהגוש הלך לכיוונים סמי-עירוניים: קניונים, שכונותחדשות ועסקים, אבל צריך להבין שאנחנו עדיין פרבר ולא עיר. בעבר ההתיישבות הייתה חקלאית והיא ניסתה לפתח חקלאות נרחבת כמו מטעים, רפתות ולולים. כיום החקלאות בעיני הרבה אנשים באזור הפכה להיות מטרד. החקלאות אינה מטרד, אלא היא מנוע צמיחה מאוד משמעותי, בעיקר באזורנו. דבר ראשון, יש להכיר תודה לחקלאות הראשונית שהייתה פה מכיוון שללא חקלאות זו חקלאי הכפרים שלידנו היו תופסים כאן את רוב האדמות והיכולת להתפתח הייתה מאוד מורכבת. איפה שלא עוברת מחרשה יהודית תעבור מחרשה ערבית, וכך קרה עם המקרה של ה'תולעת' בנתיב האבות בתים )שטח צר וארוך של גידול 14 שמחריבה לנו חקלאי שהופיע בתצלום אוויר ישן וקיבל את הכינוי 'התולעת'(. אם חקלאי יהודי היה עובר שם לפני כן לא הייתה שום בעיה, והמצב כיום היה שונה לגמרי. למקבלי ההחלטות באזור יש אג'נדה התיישבותית, יש אג'נדה חינוכית, אבל אין להם אג'נדה חקלאית. ועדת החקלאות אינה פועלת ומערכת ההתאמות אינה קיימת כמו שהיא אמורה להתקיים. החקלאות אינה אויב אלא היא כלי נשק. בחקלאות היכולת

|

14

פרתה גוש מבית