גושפרתה - גיליון 893

- ראיון אישי איש אחד

ירושלים עוד לא כבושה וכל הרכס של אוגוסטה ויקטוריה - הר הצופים - א-טור לא בידינו, העיר העתיקה לא בידינו אבל השכונה האמריקאית ושמעון הצדיק כבר נמצאים בידינו." הייתה התנגדות של הירדנים? "כן, אבל לא יותר מדי. היו יריות והיו צלפים. החשש הגדול היה מהצלפים והם ידעו את העבודה. בפריצה עצמה הייתה עלינו הפגזה. שם נפצעו ונהרגו כמה. אחר כך בלחימה היו עוד כמה הרוגים וכמה פצועים. אבל זה לא דומה לגבעת התחמושת. זו לחימה מסוג אחר."

נתן את הפקודה להיכנס לעיר העתיקה הוא ישב למעלה על רכס א-טור. הוא קרא פקודה שנאמרת אל ההיסטוריה. לא נאמרת רק אל החיילים. היה לו כושר ביטוי מצוין והפקודה לכבוש את העיר העתיקה נאמרה בפאתוס כזה ובסגנון מיוחד. וכמובן אחר כך הוא טבע את המושג 'הר הבית בידינו' שהפך להיות סיסמה. "מי שעוד הייתה לו תחושה היסטורית מאוד משמעותית היה הרב גורן. עוד אנחנו

הצופים. כל השנים האלו הר הצופים היה מובלעת ישראלית מוקפת בירדנים, וכל חודש הייתה יוצאת שיירה ומביאה לשם אספקה. כל הזמן המטכ"ל והצבא חששו מה יהיה בלחימה עם הר הצופים. היו שם כמה עשרות שוטרים וחיילים, אבל בסופו של דבר אנחנו באנו וחברנו אליהם. הייתה שם שמחה גדולה כשנפגשנו עם אנשי הר הצופים. "למעשה במצב הזה הכול מסביב בידינו, אבל העיר העתיקה, הר הבית והכותל, לא. עכשיו מחכים להחלטת הממשלה. האם כובשים את העיר העתיקה, או לא. הייתה מגמה שלא לכבוש. אבל בסופו של דבר, ביום רביעי בבוקר התקבלה החלטת הממשלה לכבוש את העיר העתיקה." "עכשיו אפשר אל הר הבית וכותל מערב, הנה הנך באור ערביים, כמעט כולך זהב" "ירדנו רגלית לכיוון העיר העתיקה. הפלוגה שלנו נכנסה דרך שער האשפות והשאר נכנסו כמו שכולם מכירים משער האריות. נכנסו בתנועת מלקחיים ונפגשנו על הר הבית. אני משער שאנחנו הגענו קצת אחרי הכוח העיקרי, כי הם הלכו ישר משער האריות ונכנסו להר הבית ואנחנו עשינו את כל הסיבוב, שהוא קצת יותר ארוך. הם עוד ירו שם, אנחנו אפילו לא ירינו. יותר מזה - באיזשהו שלב מישהו עלה על לגג של כיפת הסלע, והיו צעקות 'חדל חדל' כי חשבו שיהיה כבר ירי דו-צדדי. הר הבית בידינו. לגבי הכותל, לא היה לי מושג איפה הוא, וגם קשה היה לזהות כי הכול היה בנוי שם. "ואז מגיע הסיפור של "הר הבית בידינו" של מוטה גור. למוטה גור הייתה תחושה היסטורית והבנת המציאות מתוך גישה היסטורית. כשהוא

ראיתי פיסת נייר על הרצפה,

,1967 ביוני 6 , יום שלישי כ"ז באייר ה'תשכ"ז

הוצאתי עט וכתבתי פתק

"יום שלישי. איכשהו העברנו את היום. תפסנו את כל השטח ובינתיים הגיעו אלינו חיילים שהשלימו את משימתם. היו להם כמה 28 מגדוד הרוגים ופצועים בסמטת המוות. בנוסף, הגיע לרוקפלר גם מטה החטיבה עם מוטה גור. "ביום שלישי בלילה היה מתוכנן כיבוש רכס אוגוסטה ויקטוריה. התכוננו ליציאה. בינתיים הסיירת של מיכה קפוסטה נסעה לפנינו והייתה אמורה לפרוץ את הדרך. הם המשיכו ישר במקום לפנות שמאלה, הגיעו לאזור גת שמנים ושם עלו על מארב. הם חטפו חזק והיו להם הרוגים ופצועים והיה צריך לחלץ אותם. כל המבצע נדחה. במשך הלילה טנק שהיה לידינו ירה לאזור אוגוסטה ויקטוריה. לקראת בוקר גם חיל האוויר פעל שם."

למשפחה. שידעו מה איתי. כתבתי וזרקתי מהחומה. מה שיהיה יהיה.

מתקשקשים סביב עצמינו על הר הבית, דקות אחרי הכיבוש צץ לנו הרב גורן עם ספר תורה ושופר. הבן אדם רב צבאי, והוא נמצא מטר אחרי הכוחות המסתערים. לא בקריה או באיזה בית מדרש. לא עברו דקות והוא כבר יחד איתנו. בקושי נגמרו היריות . איזה אומץ של האדם מצד אחד, ואיזו הבנה שמתרחשת היסטוריה עכשיו וכאן אני צריך להיות. אני דימיתי אותו אז לכהן משוח מלחמה כזה שבא עם שופר ועם ספר תורה ומעודד את החיילים. והוא מגיע לשם, קורא 'כיפאק היי' וכל מיני קריאות כאלה, ומתחילים לשיר 'ירושלים של זהב'. רק לפני שלושה שבועות המציאו את השיר הזה וכולם יודעים אותו בעל פה. זה כשלעצמו בלתי מובן. וכולם שרים יחד - דתיים, חילונים אלה עם ההשתוקקות לרקע האדום ואלה שלא השתוקקו לרקע האדום, כולם שרים בשמחה ובהתרגשות עצומה 'ירושלים של <<

,1967 ביוני 7 , יום רביעי כ"ח באייר ה'תשכ"ז. יום שחרור ירושלים.

"נפוצו כל גדודי המלך, צלף – נדם צריחו" "יום רביעי. עלינו ברגל עם שחר וטיפסנו לכיוון אוגוסטה ויקטוריה. אחרי הריכוך של הלילה לא הייתה התנגדות, ונגמרה שם הלחימה. למעשה כל הרכס מעל העיר העתיקה היה בידינו ביום רביעי לפני הצהריים. "מה שקרה אז היה מאוד חשוב. חברנו להר

|

22

פרתה גוש מבית