גושפרתה - גיליון 893

- ראיון אישי איש אחד

של הפתק וזה משקף את הסיפור של מלחמת ששת הימים." איך אתה זוכר את האווירה בעם אחרי המלחמה? "הייתה התרוממות רוח עצומה בעם ובעולם היהודי. צריך לומר את זה כי זה מאוד חשוב. הייתה בסופו של דבר תחושה ש'הינה, חזרנו למולדת האמתית שלנו', והתחילה נהירה עצומה לכיוון הכותל. הייתה תחושה של וואו. ממש לא התכוונו, כי אם חוסיין לא היה פותח במלחמה לא היה קורה שום דבר, לא הייתה מלחמה נגד ירדן ולא היינו יושבים פה היום. אבל ככה הקדוש ברוך הוא מגלגל את הדברים. אז הייתה באמת התרוממות רוח והתרגשות גדולה. בכל העולם היהודי הייתה התרגשות עצומה. אפשר לפגוש הרבה מאוד אנשים, כולל באלון שבות, שעלו לארץ בעקבות מלחמת ששת הימים. כל ההתעוררות בברית המועצות התחילה בעקבות ששת הימים. הייתה עלייה גדולה מצרפת, מארצות הברית, מאנגליה, מדרום אפריקה, מאוסטרליה ומאמריקה הלטינית. הרבה מאוד אנשים שאתה יכול לדבר איתם היום, והזרע הזה נזרע במלחמת ששת הימים. המלחמה הזאת עשתה שינוי עצום גם בארץ, גם בעולם ובמיוחד בירושלים. "עברו שנים, דיברתי וסיפרתי על המלחמה וסיפרתי שזרקתי פתק. הסיפור יפה אבל לא היו לי הוכחות. אין פתק. "לפני כמה שנים יצאנו לחופשה - גילה אשתי ואני. החלטנו לקחת את המזוודה ששמרנו בה מכתבים מכל ההיסטוריה הארוכה של שנינו. הרבה מכתבים. ואנחנו עוברים נייר אחרי נייר ופתאום מוצאים את הפתק. בכבודו ובעצמו. אז יש פתק. זה לא היה סתם סיפור. לא זו בלבד אלא שפתאום אני מוצא מכתבים מתקופת המלחמה שלא זכרתי בכלל על קיומם. בכלל. ממש נמחק לי מהראש. הגענו הביתה, סיפרנו לילדים, ואחת הבנות שלנו התרגשה ועשתה מזה חוברת. דבר מדהים שבכלל לא זכרתי הוא שבכ"ח באייר, בצהריים, לאחר כיבוש הר הבית אני יושב בהר וכותב מכתב. לא זכרתי את זה." "לעד בין חומותייך ישכון שלום"* *הציטוטים הם מתוך שירו של מאיר אריאל 'ירושלים של ברזל'.

זהב' ו'התקווה'. שמחה באמת עצומה. הרב גורן מסיים את הקטע הזה של הר הבית והולך הלאה. הוא מחפש את הכותל. הוא שולף מצפן ורוצה לנווט אל הכותל. "החגיגה של הכותל מפורסמת יותר מהר הבית, כי הכתבים היו בכותל ולא בהר הבית. זה מה ששודר. גם שם הייתה תקיעה בשופר והתרגשות גדולה. רק להבין מה זה אומר. אתה נמצא במקום המקדש ומחפש את הכותל. כל השנים רצו לחזור לכותל ולא להר הבית. היום מדברים יותר על הר הבית, אבל אז זה מה שדיברו." "נושך שפתיו ולא בלי יגע, הוסיף הגדוד ללחום" "הפלוגה שלנו לא השתתפה בחגיגה של הכותל. אנחנו קיבלנו משימה להשלים את הכיבוש. המשימה שלנו הייתה להמשיך דרך השוק ישר, להגיע עד למגדל דוד ולכבוש את כל הגזרה של שער יפו שהיה חסום כל השנים האלו. זה היה קטע עם חרדה גדולה. אתה לא יודע מאיפה יבוא לך הכדור. עלינו על מגדל דוד וכבשנו אותו. השוק עבר חלק, אך כיבוש המגדל לא כל כך חלק. היו בו עדיין חיילי לגיון שלא הספיקו לברוח. ברגע הזה אחרי שכבר כבשנו את מגדל דוד ואת החומה והפלוגה השנייה הלכה מימין לנו לכיוון השער החדש, כל השטח כבר היה שלנו. ביום רביעי אחרי הצהריים נגמרה הלחימה." "הלא לחומותייך קראנו דרור" "אנחנו עולים על החומה למעלה. אני מסתכל החוצה ורואה מול העיניים את בית טאנוס, שלפני חצי שנה הייתי מהצד השני שלו והסתכלתי ממנו על החומה - למעלה. ועכשיו אני מסתכל מהחומה – למטה, לבית טאנוס. ושקט מוחלט. נפש חיה לא נמצאת ברחוב כי יש מלחמה. התושבים מסתתרים. הם הרי הראשונים שחוטפים מהחומה. אנחנו מתחילים לצעוק, לזעוק, לצהול ולשמוח כדי שאנשים יצאו ויבינו שנגמר הסיפור. הם שמעו אותנו והתחילו שנה שזה ישב להם 19 . לרוץ ישר לכיוון החומה בפנים, בבטן ועכשיו זה מתפרץ החוצה והם יוצאים כאילו לחבק אותנו, לחבק את החומה. ואז באיזו הברקה של רגע ראיתי פיסת נייר על הרצפה, הוצאתי עט וכתבתי פתק למשפחה. שידעו מה איתי. הרי באותה תקופה החייל הולך, יוצא לקרב ולך תדע איפה הוא. כתבתי וזרקתי מהחומה את הפתק למטה. מה שיהיה יהיה.

זרקתי. "אחר כך עברנו לאבו דיס ואז עלינו לרמת הגולן כי המלחמה עם סוריה לא נגמרה. בשבת היא נגמרה. ביום ראשון חזרנו לירושלים."

"ירושלים של זהב ושל עופרת חלום"

"בירושלים היה מסדר סיום בהר הבית, ואחר כך היה אירוע לכל החטיבה בהר הצופים עם הזמרת נחמה הנדל ששרה את 'ירושלים של זהב'. ואז מתוך הקהל קם איזה חייל אחד ואמר 'אני חיברתי מילים אחרות לשיר ירושלים של זהב'. החייל היה מאיר אריאל והוא חיבר את השיר כולם שרים בשמחה ובהתרגשות עצומה 'ירושלים של זהב' ו'התקווה'. שמחה באמת עצומה" 'ירושלים של ברזל'. זהו שיר המספר את הסיפור של החייל שעבר את המלחמה הזאת, לא של נעמי שמר ביום העצמאות. מילים אחרות לגמרי אבל גם עם תקווה." הזדהיתם עם המילים? "לגמרי. הוא קם וביקש לשיר את השיר שלו. זאת הייתה הופעת הבכורה של השיר הזה, ואולי גם של מאיר אריאל. בטח בקיבוץ הוא שר, אבל לא באופן פומבי עם כל כך הרבה חיילים ואנשים. "כשהגעתי הביתה לאחר המלחמה התברר שהפתק הגיע להורים שלי בנתניה ביום חמישי, יום למחרת שזרקתי אותו. זאת אומרת שמי שמצא אותו עלה על אוטובוס עם הפתק, נסע לנתניה, נתן את הפתק להורים, אמר שלום והסתלק. אני לא יודע עד היום מי האיש. אמרתי שהייתה איזושהי תחושה של אחדות ואהבה. הוא הבין שאת הפתק הזה שהוא ראה נופל מלמעלה, מהשמיים, הוא צריך לקחת ולהביא אותו ליעד - וזה מה שהוא עשה. לא דיברתי איתו מהחומה, לא זיהיתי אותו ולא ראיתי אותו, כי החומה גבוהה ואי אפשר לראות. זה הסיפור

|

24

פרתה גוש מבית