גושפרתה - גיליון 897

- ראיון אישי איש אחד

| יעקב אילוז |

יאנה שניידמן בימים אלו הולך ומוקם בקריית ארבע מרכז צעירים חדש. יאנה שניידמן שבאה מרקע של עיצוב אופנה וסטיילינג, בעזרת לב רחב הצליחה לשקם את חייהם של עשרות צעירים ולהקים מודל שאומץ על ידי משרד הרווחה ורץ כפרויקט בערים נוספות.

הבית כל שבוע."

במשרד פינתי מרוהט בשולחן ששימש אנשים קודמים ועכשיו הוסב לצרכיה, אני פוגש , נשואה ואם 36 ביאנה שניידמן. היא בת וחצי מרוסיה, 14 לשניים. היא עלתה בגיל והגיע הישר לקריית ארבע. כמעט שבועיים רדפתי אחרי האישה העסוקה הזו, אבל האור שהיה לה בעיניים כשהיא דיברה על נוער שרוב המבוגרים מעווים את אפם לכיוונו, היה שווה את הכול. איך היה המעבר לארץ? Ï "זה לא היה קל. מאתגר מאוד. תוך שנה הידרדרתי מתלמידה מצטיינת ברוסיה לתלמידה הכי מעצבנת שיש. שנאתי את העובדה שיש לי מבטא ולכן סירבתי לדבר בעברית. רוב ההתנהלות שלי באותה שנה הייתה בשפת גוף ובהבעות פנים." אז איך למדת בסוף? Ï "הפסדתי שנה שלמה על אולפן שבקושי הייתי הולכת אליו. לא סבלתי את זה. עד שיום אחד אמא שלי, שלמדה באולפן למבוגרים אצל מרים גולדשטיין, שאלה אותה אם אני יכולה לבוא. היא אמרה: "בשמחה, אולי כאן היא תיפתח". שם גיליתי שהכול עניין של גישה. גיליתי מורה שמסתכלת על התלמידה בגובה העיניים, ולא באה רק להעביר את החומר. היא הגיעה בשביל לתת כלים לאנשים שיוכלו להסתדר לבד פה בארץ. עם הזמן התחלתי לרכוש לי חברים ישראליים, אפילו שהעדה נוהגת לדבוק בדוברי הרוסית. דרך החברים למדתי את העברית טוב יותר. קראתי תיגר על מה שנהוג אצלנו בעדה, כי המנטליות הישראלית סקרנה אותי. השתייכתי לחבורה של כמה בנות מהאולפנה כאן בקריה, והייתי מגיעה אליהן לפנימייה לשבתות בעיקר. היו עוד כמה נערים מסורתיים שהייתי מטיילת איתם ב'חרסינה', וככה התוודעתי למנטליות הישראלית ולמנהגים שראיתי בבית שאף פעם

הייתה יהדות אצלכם בבית? Ï "היהדות הייתה נוכחת-נפקדת. אבא שלי אמר לנו, 'תהיו תמיד גאים בזה שאתם יהודים. גם ככה תקבלו מכות על זה, לפחות תהיו גאים.' אני ואחי היינו היהודים היחידים בכל בית הספר. אבל בגלל הגאווה הזו, סילקו אותי מהגן", היא מוסיפה בחיוך, על אף שנראה שבזמנו האירוע היה טראומתי. "שאלו מי ההורים שלכם, וילדה אחת לא ידעה מה לענות, ואמרתי 'מה זאת אומרת, ההורים שלה יהודים', והתעקשתי על זה, גם כשלא הבינו מה הקשר. למחרת כבר הודיעו להורים שלי שאני צריכה לחפש גן אחר. אבא שלי היה כל כך גאה בי. הוא הסתובב וסיפר את

זה בחיוך לכל החברים שלנו. מבחינה מסוימת, תמיד ידענו שהמקום שלנו זה כאן, בארץ ישראל. אבא שלי גם ציוני מאוד. הוא זה שדאג להעלות את כל המשפחה שלנו מרוסיה לפה. עשיתי שירות לאומי. בגלל שהמשפחה שלי מגיעה מהקווקז הייתה בעיה שאני אשרת בצבא. התקבלתי לעמותה שנקראת 'אחד פלוס אחד', שמחברת את הזהות שלנו מהבית עם המנטליות של חבר העמים, עם מי שאנחנו פה בארץ.

יאנה שניידמן

המטרה של המרכז היא שהוא יהיה מיועד לכולם, ללא שום הבדל של רמה דתית, מגדר או השקפת עולם.

לא קיבלתי עליהם הסבר."

הפכתי להיות מדריכה, שזה כמו רכזת נוער לנוער עולה. היו לי שתי קבוצות, אחת בקריית ארבע ואחת בארמון הנציב. עסקתי בזה שנתיים וחצי." ואז גדלת, ופנית לתחום עיצוב Ï האופנה. "נכון. הנושא הזה תמיד עניין אותי. זה היה חלום שלי מאז שהייתי קטנה. ניסיתי להתקבל לבית ספר לעיצוב פעמיים ולא הצלחתי. היה קשה להם לקבל מתנחלת מקריית ארבע למוסד שנוטה שמאלה מאוד, למרות שזה לא היה במוצהר. בפעם השלישית הצלחתי להתקבל. למדתי שם שנתיים ואז טסתי לשנה לאנגליה

כמו מה למשל? Ï "מזוזה, למשל. אצלנו בבית היו מזוזות. אבא שלי הסביר שזה מילים טובות שנותנות אווירה שמרגיעה את הנפש. שאלתי מה זה אומר המילים, אז אמרו לי: 'תסמכי עלינו. לא נשים כאן משהו שלא אומר ממש דברים טובים', וזהו. ועוד המון דברים שבדיעבד גיליתי שקשורים ליהדות. גם היה שבוע שבו אכלנו 'קרקרים', ושבוע שבו הדלקנו נרות, אבל אף פעם לא הסבירו לנו מה המהות של החגים. רק כשהגעתי לארץ הבנתי מה זה חנוכה ומה זה פסח, ולמה סבתא שלי הייתה מדליקה נרות בפינה של

<<

|

22

פרתה גוש מבית