גושפרתה - גיליון 897

- ראיון אישי איש אחד

להשלים את הלימודים. זו הייתה התקופה הכי גרועה בחיים שלי. מצד אחד אני חיה את מה שחלמתי, מצד שני אני מרגישה תלושה. אי אפשר להסביר את השייכות לקהילה ואיך זה משפיע עליך. למדתי שם. שלא משנה מי אתה וכמה אתה מוצלח, אם אתה לא מחובר לקהילה וזה לא המקום שלך, אתה

וחשב שאני מתאימה לחבר'ה האלו היה אמץ לויתן. בהמשך יצא מכרז למועדון לנוער החילוני, שהיה בשוליים מבחינת המענה לגביו ביישוב שהוא דתי באופיו, וקיבלתי המלצות חמות גם מאמץ וגם מעוד גורמים שהכירו את מה שעשיתי עם הנוער, וככה הקמנו את . זה WINWIN מועדון

עובדים במטה הצעירים

התחיל מקבוצה מאוד קטנה ועכשיו אין כמעט נער שלא עובר דרכו, בצורה כזו או אחרת. קיבלנו חדר קטן עם ערֵמות זבל בגובה שתי קומות וראיתי כמה עבודה יש שם, אז ביקשתי מבעלי שיבוא לעזור. אח שלי הקטן הציע שגם הוא יבוא. חשבתי שהוא יבוא לבד, אבל הוא הביא איתו את כל הכיתה ועוד כמה מכיתות גבוהות יותר, ויחד עבדנו כמה שעות עד שגילינו

אפס, כלום. החזקתי את השנה הזאת בשיניים, בעיקר בזכות חבר שלי, שהיום הוא בעלי. כמה שנים אחר כך, השתלמתי ברוסיה, ואחד המורים שלי אמר לי שהוא רואה שהלב שלי נמצא מעבר לכביש, במקום שלמדו בו סטיילינג. אז לא היה דבר כזה בארץ. אז עברתי ללמוד סטיילינג והלבשה. חזרתי לארץ, והתחלתי לעבוד ".2 כמלבישה בתוכניות בערוץ

אלו היו ארבעה חודשים של אושר אמיתי. הכרתי נערים שכל אחד מהם הוא עולם מלא וגדוש, ונקשרתי אליהם.

לראות שבאמת ישבתי להחתים אותם. ככה נולד פרויקט 'מיל"ה' שהוא שיתוף פעולה בין הקהילה, הרווחה והמשטרה. הוא מטפל בנערים שיש להם אחריות פלילית על כל מיני מעשים שעשו בעבר. אלו היו ארבעה חודשים של אושר אמיתי. הכרתי נערים שכל אחד מהם הוא עולם מלא וגדוש, ונקשרתי אליהם. זה היה כל כך אינטנסיבי, שבסופו של דבר שאלתי את עצמי בסוף התקופה 'מה אני עושה מכאן והלאה?' לחזור לטפסים המשעממים ולהזכיר לאנשים על פגישות לא היה מעולם החלום שלי..." וזה הצליח? Ï "בסופו של דבר היו כאלו שנפלו בין הכיסאות, ואף על פי שהובטח לכולם שהתיקים נגדם יבוטלו, ועל אף שהם עברו תקופה ארוכה של שיקום, היו תיקים שהועברו לפרקליטות, והיה צריך להגן עליהם בבית משפט - גם אני וגם השוטר הקהילתי. אבל מהתקופה הזו יש לי חברים שעד היום הם כמו אחים קטנים בשבילי. אחרי התקופה הזו קיבלתי לידי את פרוייקט היל"ה שהיה כיף גדול, גם מבחינת העבודה עם הנוער, וגם מבחינת הצוות וההנהלה. אבל כשיצא מכרז אחרי חצי שנה לא קיבלתי את העבודה, כי לא היה לי שום רקע חינוכי וחיפשו מישהו עם תואר מתאים. מי שכן האמין בי תמיד

שיש רצפה מתחת לכל הזבל. בהמשך גיליתי שמי שצריך עזרה לא פחות גדולה הם הבוגרים של הנוער הזה. עשיתי מה שאני יכולה, אבל הם היו רבים מדי והרגשתי שאני לא מגיעה לכולם. הנערים והבוגרים היו נפגשים איתי מדי פעם, והשקעתי באמת הרבה יותר מהזמן שהייתי אמורה לתת, למרות שלא הגעתי לכולם. אז הגעתי עם רעיון: הכנתי חוברת לעבודה עצמית שבה הם יכולים לסמן מה הם רוצים לעשות ומטרות לטווח הקצר, וזה חיפה על חוסר הזמן שלי. בדיעבד, זה כנראה היה טוב. יום אחד הגיעה ביקורת של הרווחה. מאוד התרגשתי. לא ידעתי מה אני אומרת, ומה בכלל הם רוצים. יצאתי מהפגישה איתם יותר מבולבלת ממה שנכנסתי אליה. אחרי כמה ימים קיבלנו טלפון ממפקחת שאחראית על איזשהו גוף שלא הכרתי, ואמרה לי שהם מאוד מתעניינים בפיילוט שעשיתי, ושהם מאשרים לגרשון לתת לי משרד ושעות עבודה, ואפילו מעתיקים את הפרויקט לכל הארץ. "הרגשתי על גג העולם. ואז, אחרי שנתיים יצא מכרז. החלום שלי היה לעזור לכולם, בלי הבדלים של רמה דתית, קושי, או מגדר. אפשר לעזור לכולם במקביל, גם אנשים רגילים לחלוטין צריכים עזרה, צריכים מישהו שיכוון אותם. מישהו שכבר היה שם. זה משהו שהרגשתי על

אך יאנה הרגישה שמשהו חסר, ושזה לא ממלא אותה. היא חיפשה מה עוד היא יכולה לעשות. "חיפשתי איפה לתת. אולי זה משהו שנשאר לי מהתקופה של השירות הלאומי. רציתי להיות שם בשביל מישהו. יום אחד בתקופה שעבדתי במועצה בקריית ארבע, ישבתי עם חברה בהפסקת צהריים. היא אמרה לי: 'תקשיבי, אני מאוד לחוצה בזמן ויש לי איזה פרוייקט שאני צריכה לעשות עם נוער.' שאלתי אותה: 'מה הסיכוי שאת נותנת לי לעשות את זה?' היא ישר התנגדה: 'את לא יודעת לאן את נכנסת, זה נערים בעייתיים, זה משטרה.' אמרתי לה, 'בואי ננסה'. היא התקשרה לשוטר שהיה אמור לעבוד איתה על הפרויקט. הוא הגיע, ואמרתי לו שאני רוצה לעבוד על הפרויקט הזה. הוא לקח תעודת זהות לבדוק שאני מתאימה, ונתן לי עשרה טפסים להחתים עליהם את הילדים ועוד עשרה להורים. היה צריך הסכמה מלאה של שני הצדדים עד סוף השבוע. הוא נשמע סקפטי, אבל הייתי חדורת מטרה ותוך כארבע שעות כבר החתמתי את כל ההורים והילדים. ישבתי איתם אחד אחד, והצלחתי לשכנע אותם. כשהתקשרתי אליו אחרי כמה שעות ואמרתי לו, 'הכול מוכן, מתי מתחילים?' הוא לא האמין לי. כשהוא הגיע, הוא נסע לאחד הבתים

<<

|

24

פרתה גוש מבית