גושפרתה - גיליון 901

היישוב שלי מסע זמן

| קשת מנגל – בית ספר שדה כפר עציון |

שיירת הל"ה

"בין הרי חברון לא נדם עוד, צעדם עוד אל ליל - קרב אחרון" רבים מכירים את סיפור שיירת הל"ה, אך גם כיום, לאחר יותר משבעים שנה, עדיין אופף ערפל את השעות האחרונות של אותם הלוחמים

מברקים רבים בין ירושלים לגוש: 'היכן לוחמי השיירה מהר טוב?', 'האם לצאת לקראתם?', 'האם ידועה הדרך שלהם?'. אומנם בגוש עציון נשמעו יריות מכיוון הכפר צוריף, אך אלה נשמעו כמו יריות אימון רגילות של הערבים. מה היה גורל הל"ה? גרסאות רבות נפוצו בנוגע לגורל השיירה. חלקן סיפרו על שתי נשים ערביות, חוטבות עצים, שהלשינו לתושבי הכפר הסמוך על ביאת השיירה, וגרסאות אחרות סברו שאולי פגשו רועה ערבי ושאלוהו לדרך, וזה הלך להזעיק את חבריו. לפי כל הגרסאות השיירה לא פגעה באויב מטעמי 'טוהר הנשק', והותקפה. בחינה זהירה יותר של הסיפור מלמדת שלא בטוח שלאנשי המחלקה היה זמן לשבת ולהתלבט האם להמשיך הלאה או לטפל בערבים שניקרו בדרכם, ויכול להיות שדווקא החשש מהתגלות מוקדמת הוא זה שהנחה אותם להמשיך הלאה. , במהלך תחקיר שערך צוות בית 1969 בשנת ספר שדה כפר עציון ]ספר 'מחלקת ההר' / יוחנן בן יעקב[, נגבתה עדותו של אבו איברהים - המוכתר של כפר ג'בע בתש"ח. המוכתר סיפר כי "בכל הגבעה, מהבוקר עד רדת השמש, כל היום ירו. הם היו מכותרים על ראש הגבעה... דילגו מעמדה לעמדה..."

ביום חמישי בשבוע, אור לה' בשבט תש"ח, יצאו מהר-טוב שבמבואות ירושלים שלושים ושמונה לוחמים במסע רגלי לגוש עציון הנצור. שלושה מהם שבו להר-טוב ושלושים וחמישה המשיכו בדרכם, אך לא הגיעו ליעדם. במוצאי שבת הגיעה הבשורה המרה, שלושים וחמש גוויות התגלו סמוך לכפר ג'בע. ביום ראשון בערב הובאו הגוויות המחוללות והמרוטשות לכפר עציון ונטמנו בטקס צבאי. לראשונה ספג כוח המגן העברי מהלומה כבדה. אשתו של טוביה קושניר, לוחם בשיירה, שהתה במחיצת הלוחמים לפני יציאתם ושמעה אותם שרים בכמה קולות: "עורה עורה... לקראת אויב היכון לקרב." היחידה מנתה ארבעים לוחמי חי"ש ופלמ"ח. היא הגיעה מירושלים ליישוב הר-טוב בסביבות שמונה בערב, אך היא התעכבה ביציאתה בשל דיונים ממושכים על תוואי המסלול. עיכוב נוסף נגרם עקב פריקה ממושכת של כלי נשק שאופסנו בין דפנות המכונית שהגיעה מירושלים ושימשה כסליק נייד כהסוואה מפני הבריטים. כלי 38 בעת חלוקת הנשק, התברר שנשלחו רק נשק, ושני לוחמים נותרו ללא נשק. דני מס סירב לאשר את יציאתם. הם עשו מאמצים גדולים למצוא נשק, אך לאחר שמאמציהם נכשלו הם נותרו מאוכזבים על כך שלא יצאו עם חבריהם למשימה.

אנדרטת הל"ה

בני המשפחות השכולות פנו לרבה הראשי של ירושלים דאז, והוא הציע לזהות את החללים בשיטת גורל הגר"א.

על פי עדותו של קצין המשטרה הבריטית באזור, היימיש דוגן, בשעות הבוקר המאוחרות הל"ה התחבאו בוואדי עציונה. הם הבינו שהתגלו על ידי הערבים, ולכן הסתתרו במשך כמה שעות בין הסלעים. נראה שבסביבות הם התגלו בוואדי, כך 14:00 השעה שהברירה שנותרה הייתה להעפיל לגבעה הסמוכה, גבעה שלימים תיקרא 'גבעת הקרב'. הם הותקפו מגבם, נלכדו בראש הגבעה, ושם התפתח קרב סוער. האחרונים ניסו לרדת מהגבעה אל הוואדי, אך הותקפו ונהרגו. בשעה אחרון הלוחמים נפל בקרב. 17:00 250 דוגן מעריך כי בקרב השתתפו

"הלילה אנחנו חייבים להגיע לגוש עציון", אמר דני מס במסדר היציאה. יצאה השיירה לדרך, 23:05 בשעה חבריה נושאים עימם משקל כבד מאוד של תחמושת להגנה וכן אספקת תחמושת לגוש עציון. ישראל גפני, מלוחמי השיירה, נקע את רגלו לפתע והתקשה בהליכתו. החובש תמך בו לאורך שלושה קילומטרים, אך הכאבים התחזקו כשהשיירה הגיעה לאזור המושב זנוח של ימינו. דני פקד עליו לחזור להר טוב, ושניים נוספים ליווהו חזרה.

דוגין מראה את מקום גבעת הקרב

הכפרים העוינים ג'בע וצוריף לפני אור ראשון. אך העיכובים ביציאה וההליכה הארוכה והקשה לא אפשרו זאת. ביום שישי, זמן מה לאחר המועד שבו השיירה כבר הייתה אמורה להגיע לגוש עציון, נשלחו

ערבים לערך. ישנן עדויות שונות בנוגע למספר אנשי האויב, וחלקן מעידות על אלפיים ערבים שהשתתפו בקרב. ביומן כפר עציון נכתב: "במוצאי שבת מסר רדיו

ק"מ, 28 , מרחק רב היה על שיירת הל"ה לעבור בעלייה חדה מהשפלה אל ההר. יש המכנים את הלוחמים 'מחלקת ההר', על שם יעדם - הרי גוש עציון. השיירה ידעה שעליה לעבור את שני

<<

|

28

פרתה גוש מבית