גושפרתה - גיליון 926

היישוב שלי מסע גו

| בתיה צדוק |

מצפור האלף

אולי הוא מוכר וידוע, אבל גם 'מצפור האלף' טומן בחובו סודות היסטוריים שייתכן ולא הכרתם. מבט קצת שונה על הפרטים הקטנים שרואים מגבוה.

קצת על המחשבה הזו. בעבר, כל המשפחה הייתה עולה בחגים ובאירועים מיוחדים לירושלים כדי להקריב קורבנות בבית המקדש. אבא, אימא, סבתא, סבא, שכנים, חברים והמוני ילדים. כולם הלכו ועברו בדרך האבות. הדרך הזו שימשה כמעבר מאזור באר שבע וחברון לעיר הקודש, ירושלים. אפשר לשער שבמהלך ההליכה הילדים היו מתעייפים ושואלים את השאלה השנואה ביותר על מדריכי הטיולים: ’עוד כמה זמן נשאר?' או בווריאציות אחרות: ’הלכנו יותר משנלך או נלך יותר משהלכנו?', ’עוד כמה זמן נגיע?' וכו'. ההורים היו צריכים לספק לילדיהם תשובה בלי ווייז, מפות-גוגל או עמוד ענן. הם

בילדותי, בכל פעם שהגעתי לביקור בנווה דניאל שאלתי את עצמי את השאלה ’מה פשר המגדל הגבוה עם המגן דוד הכחול?'. התברר ששאלה זו הציקה גם לאחיי עד שלבסוף החלטנו לברר זאת פעם אחת ולתמיד. קיבלנו תשובה מיידית וברורה שזהו מגדל המים של היישוב. בנוסף, נאמר לנו שעל ידו יש מצפה בשם ’מצפור האלף' 1000 ושהוא מתנשא לגובה של מטר מעל פני הים)!(. מובן שאחיי ואני הסתקרנו מאוד מן העובדה הזו, ורצנו אל הורינו כדי לשכנע אותם שיתנו לנו ללכת ולחקור את המקום. שם ציפתה לנו הפתעה. כשעלינו למצפור קפאנו מיד. הרוח הקרה הנושבת שם תמיד והיופי שלא הורגלנו אליו גרמו לנו להחסיר פעימה. ממערב בצבץ

הסתכלתי על האבן ומיד הבנתי שזו אבן מיל רומית שסימנה את המרחק של הולך הרגל מירושלים. עולי הרגל היו עוברים כאן בתקופת בית שני

לנגד עינינו הים התיכון וכשסובבנו ראשינו מזרחה ראינו שלל נופים מרהיבים: הרי מואב, הרודיון, אפרת, שדה בועז ואפילו את ירושלים וההרים שסביב לה. התלהבנו מאוד מהמקום שגילינו גם אם לא הבנו בדיוק מה אנחנו רואים מראש המצפור. לאחר מספר שנים חזרתי למצפה בנווה דניאל. אתשמו כבר הספקתי ללמוד והפעם הבאתי איתי גם מפה. לאחר שהרוח ניסתה לחטוף אותה ממני ללא הצלחה, פרשתי אותה על הרצפה וניסיתי להבין מה אני רואה בשטח. ראיתי שמהמצפור אפשר להשקיף על ירושלים )כמובן, רק ביום של ראות טובה( ומכיוון דרום אפשר להבחין בדרך האבות, שעוברת על קו פרשת המים הארצית ומחברת בין ירושלים לחברון ובאר שבע. כשסיימתי ירדתי מהמפלס העליון של המצפור לכיוון הכביש. בדרך פגעתי ברגלי באבן גדולה בצורת גליל, נפלתי ונזפתי בעצמי על חוסר הזהירות שלי. הסתכלתי על האבן ומיד הבנתי שזו אבן מיל רומית שסימנה את המרחק של הולך הרגל מירושלים. בדרך האבות נמצאו עוד אבני מיל כאלו והבנתי שעולי הרגל בתקופת בית שני היו עוברים כאן בדרכם לירושלים. התעכבתי

היו מסתכלים בדרך ומחפשים את אבני המיל ואת המספר שהיה חקוק או מצויר עליהן. כך היו יודעים מה המרחק שלהם מיעדם הסופי, מירושלים. כך, כשהגיעו לאזור מצפור האלף, לאבן המיל העשירית, ההורים המעודדים היו מודיעים לילדיהם שלא נשאר עוד הרבה ללכת! ק"מ(. הם וודאי לא 15- מיל! )כ 10 רק עוד החמיצו את ההזדמנות לקרוא לילדים המותשים לבוא ולראות את ירושלים מגבוה. ’אתם רואים- הנה ירושלים! לשם אנחנו צריכים להגיע!'. נהניתי מאוד מהחוויה במצפור האלף ואני ממליצה בכל פה לעלות לשם ולצפות אל עבר ירושלים והנוף שסביב - לנסות לחוות קצת את הרגשתם של עולי הרגל בדרכם לבית המקדש )אפשר גם להאריך את הטיול וללכת במסלול דרך האבות( ולהתרשם מהנוף המדהים, מהאוויר הצח, מהרוח הקרירה והמרעננת ומההיסטוריה העשירה של המקום. כדי להגיע למצפור האלף ממשיכים ישר לאחר הכניסה לנווה דניאל, פונים שמאלה לפי השילוט ואז ימינה לכיוון שדה בעז.

אבן רומית

|

14

פרתה גוש מבית