גושפרתה - גיליון 926

- ראיון אישי איש אחד

| הדר תאנה |

יעקב גרינברג ( יכול היה להיטמע היטב בנוף הגוש בזכות חזותו האמריקאית וחיוכו הקורן, אך 20) יעקב גרינברג יעקב משרת כחייל בודד - מציאות מוכרת אמנם, אך לא בהכרח קלה. הרעיון לראיון הגיע דווקא ממנו, מתוך רצון להציג באופן חי ומציאותי את החיים בארץ תחת הטייטל המורכב של ’חייל בודד‘.

באלון שבות, וביישוב יש כמה משפחות נפלאות שאני יודע שאני תמיד יכול להתקשר אליהן אם אני רוצה להגיע לארוחת שבת. יצא לי כבר להתארח אצל משפחות מקסימות ממקומות אחרים בגוש כמו: אפרת, אלעזר וראש צורים, ששם הזמינו אותי לשבת שלמה." ובכל זאת הקונוטציה < של "חייל בודד" היא די עצובה. מהם הקשיים בתקופה הזו? יעקב מודה בכנות שהמרחק מהבית מלווה אותו תמיד. "לא משנה אם אתה חייל קרבי שעכשיו בטירונות או ג'ובניק שסוגר יומיות - זה קשה כשאין למי לספר חוויות. להיות בצבא בלי המשפחה זה לא פשוט. גם אני מתגעגע למיטה בבית ולתחושת המשפחתיות הפשוטה והטבעית. דבר שני הוא המנטליות הישראלית שמאוד שונה מזו האמריקאית. אנשים מדברים כאן מאוד מהר", הוא צוחק, "וקשה להסביר במדוייק למה אתה מתכוון כשהעברית שלך משובשת. גם ההרגשה היא שכולם כאן מכירים את כולם, ובצבא, למשל, זה מאוד עוזר כשיש לך את מי לשאול. לפעמים לחיילים בודדים אין מי שיעזור בבעיות הרגילות במהלך השירות וזה מתסכל." לסיכום – איך אתה מסכם את < החוויה כאן, בצבא בפרט ובארץ בכלל? יעקב מהסס לרגע. "לפני הגיוס כולנו היינו אידאולוגים ולא יכולנו לדבר על שום נושא פרט לצבא. היום, בגלל השגרה ובגלל הקשיים שצצים במהלך השירות, הרבה פעמים אני וחבריי מרגישים פחות התלהבות ותחושת שליחות. אני רוצה להגיד לחיילים האחרים שאם נסתכל על כל הדברים שכבר עשינו, על הדרך שעברנו, על העזרה שעזרנו ושאנחנו עדיין עוזרים לעם ישראל - נוכל לחזור לאותה התרגשות שחווינו וממנה להתקדם. היום, אחרי שהכרתי עוד ועוד אנשים ומקומות חדשים, אני מרגיש אחרת מבחינה אישית. אין ספק שהשירות בצה"ל אחראי להתקדמות שלי ואני מאחל לעצמי לעשות עלייה ולהשתקע כאן."

המסלול של יעקב בארץ הקודש נפתח ממש כאן- בישיבת הגוש. בזמן שחבריו התלבטו בין קולג' לטיול חובק עולם, יעקב ארז מזוודות, עלה לישראל והתחיל בלימודי קודש בישיבת 'הר עציון' בה למד במשך שנה וחצי. לאחר מכן ביקש להתקבל לשירות קרבי אך בקשתו נדחתה בשל בעיה רפואית שאיתה הוא מתמודד. "רציתי לשרת שנה וחצי בצה"ל כדי לתרום למדינה," מסביר יעקב בפשטות, "הלימוד בישיבה היה במדרגה גבוהה, וזה הוביל אותי לחשוב הרבה על המדינה שלנו ועל החיים שלנו התגייסתי לרבנות לתפקיד 'רכז 2018 פה. במרץ מו"ר' - רכז מורשת ורוח". במהלך השירות יעקב נאלץ לעבור בין בסיסים שונים בשל האלרגיה ממנה סבל - מרמת הגולן לפיקוד מרכז ומשם לחטמ"ר עציון ושוב לפיקוד מרכז. בסופו של דבר, התמקם גרינברג בבסיס בצריפין, שם הוא מוצב עד היום. "כרכז מו"ר הייתי צריך להעביר ידע הלכתי שקשור לחיי הצבא האינטנסיביים. הכנתי מצגות שדיברו על דילמות הלכתיות-בסיסיות בחיי הצבא: דיני פיקוח נפש למשל, עירוב רשויות - מתי מותר להעביר מרשות לרשות לצרכי ביטחון, דילמות מוכרות בכשרות ועוד. היום אני מרכז את כל רכזי המו"ר ומסייע לכולם לעשות את עבודתם נאמנה. בקרוב אהיה החייל הראשון שיאייש את התפקיד שנים ברציפות." 3 במשך "אני בקשר עם ההורים ועם המשפחה אבל המרחק קשה לי," עונה יעקב בכנות, "ביום- יום אני לא מרגיש בודד כי יש המון חיילים שמוגדרים 'חיילים בודדים'. רק בשיעור שלי בחורים כאלה. 16 בישיבת 'הר עציון' יש בערך הם החברים שלי לצרה - ביחד אנחנו עורכים סעודות ומקיימים שבתות מהנות. גם 'המרכז לחיילים בודדים' בירושלים עורך פעילויות לחבר'ה שלנו, ככה שההרגשה היא שיש סביבה תומכת. יש גם סוג של יתרון במצב הזה - אני יכול לעשות שבתות בכל פעם במקום אחר ויש לי שפע של אז איך זה להיות < חייל בודד בארץ?

היום אני מרכז את כל רכזי המו“ר ומסייע לכולם לעשות את עבודתם נאמנה.

הזדמנויות להכיר את הארץ במסגרת השירות שלי". יש לך קשר עם תושבי הגוש? < 'משפחה מאמצת'? "בגלל שאני בצבא רוב היום - הקשר שלי עם תושבי האזור לא חזק במיוחד. אני גר בישיבה

|

8

פרתה גוש מבית