גושפרתה - גיליון 937

- ראיון אישי איש אחד

הציוד הדרוש לי, וכששמואל היה נוסע לכל מיני השתלמויות וכינוסים בארצות הברית, הוא תמיד היה חוזר עם קופסה של זכוכיות שהזמנתי. זה היה ממש כיף. עסקתי בהתחלה בוויטראז' בצורה תלת- מימדית כי לא כל כך אהבתי לעשות חלונות גדולים, אלא יותר דברים פרקטיים. זו הייתה באמת תקופה מאוד נעימה של יצירה." היום את יוצרת ממקום אחר? < ”מאז שהתחלתי ליצור יש לי עיקרון שאומר ’אין תנור ללא חידוש'. בכל פעם שאני מכניסה יצירות לתנור, אני משתדלת להכניס איזשהו חידוש בכלי, איזה צבע או איזו צורה אחרת. לחדש משהו לעצמי. לאט-לאט התחלתי לשלב צבעים בתוך הקערות, לצבוע, לעטר, להוסיף עוד דברים. לפני כשנה הצלחתי לפתוח את הסטודיו שלי לציבור, מתוך הבנה שהיצירה הזאת כל כך מיוחדת ומשמחת. כשבני זוג באים ויוצרים יחד את הכלים שבהם הם יאכלו, זו לא רק אומנות, זה הרבה יותר מזה. הרבה פעמים אנשים נכנסים לסטודיו ומתחילים להצהיר שהם ממש לא יודעים לצייר, אבל בסוף יוצאים להם כלים מקסימים ויפים. מאז שהחלטתי לפתוח את הסטודיו שלי ולשתף עוד אנשים במלאכת היצירה, אני מרגישה בזה הרבה סיפוק. אני חושבת שגם זו אומנות במובן מסוים - להנגיש את האומנות לאנשים שמעוניינים לבוא לחוות את זה. זו חוויה מאוד גדולה ולי זו התנסות מרגשת." מה בעצם מביא אומנית שיוצרת < לבד שנים, לבוא ולשתף אחרים איתה ביצירה? ”פתיחת הסטודיו לציבור באה יחד עם הרצון שלי ללמוד ולהתפתח. מכל אחד אפשר ללמוד, ובכל פעם יש דברים חדשים ומשמחים. הקשר שנוצר תוך כדי הסדנה זה משהו מאוד מיוחד מבחינתי. ההנאה היא גדולה, ואני מזמינה לבוא וליצור ביחד. מה שמיוחד בסדנה זה שאפשר להשתמש בכלים שאנו יוצרים. אלו דברים פרקטיים - קערות, מגשים ועוד כלים שעולים על השולחן ומשמחים אותנו." לכל אומן יש איזשהו סימן היכר. < מהי החתימה שלך? עם מה את מזוהה הכי הרבה?

זה אנחנו שמים אותו במרכז השולחן. כלי כזה יכול ממש לרומם את הלחם ואת השולחן כולו." ביום הזיכרון הקרוב תציגי < בתערוכת אמנים בקריית ארבע. זו תערוכה שעוסקת בנושא ’שלם ולא שלם'. מה את מביאה לשם? ”במסגרת אירועי יום הזיכרון בקריית ארבע ביקשו מאומנים ליצור תערוכה שבה יהיו יצירות שיש בהן איזו סימבוליות של החיים. בחרתי ליצור קערה שבעצם מכניסה את סיפור החיים שלי לתוכה. מבחינתי זו הייתה יצירה מאוד מעניינת. העבודה היא בזכוכית שקופה, כמו שעשיתי כשהייתי בתחילת הדרך, אחרי מה שקרה. הקערה עשויה חתיכות באותה שיטה שבה יצרתי לפני שאירע הרצח ששבר את החיים שלי לרסיסים. חתכתי זכוכיות וחיברתי, והחיבור כולו נעשה בתוך הקערה, כאשר היא מחולקת לחיים שהיו לי לפני ואחרי. החיים שלפני היו יחסית חלקים, כמובן עם קשיים ואתגרים רגילים, כמו שיש לכל אחד. בסופו של דבר, למדתי על בשרי שרק אחרי שקורים דברים מאוד קשים, אנחנו מבינים שקודם לכן היה הרבה יותר פשוט. הדבר הקשה בכל העניין זה להתחיל לאחות את הרסיסים. זאת עבודה של חיים, זה לא דבר שנעשה ביום אחד. זה לא קורה בשבעה, לא בשלושים ולא בשנה. זה משהו שקורה אחרי הרבה שנות חיים, כשלאט-לאט אנו לומדים את החיים מחדש ואת המשפחתיות מחדש. בעצם משהו מהותי כל כך השתנה ברגע ששמואל איננו. החיים החדשים שלי נרקמים מתוך זה, והם תמיד בנויים על השביל הזה ועל היסודות האלה, לטוב ולרע. יש גם דברים טובים בחיים שאחרי. אני תמיד אומרת משפט שהולך ככה: ’רע קורה, אבל את הטוב עושים - אז תשתדלי מאוד לעשות.' את כל זה שילבתי בתוך הקערה. ההתנסות הזאת הייתה לי מאוד חווייתית, כי זה לספר את הסיפור שלי בצורה שהיא סימבולית ואומנותית. הסיפור שלי נכנס לתוך העשייה האמנותית הפרקטית שבה אני יוצרת ביומיום. הקערה הזאת מסמלת את כל סיפור החיים שלי, והיא תהיה בתערוכה בקריית ארבע בעזרת ה'. מרגש אותי לראות שבאמת הצלחתי לשלב בין היצירה היומיומית שלי לבין סיפור החיים שלי."

”הדבר הקשה בכל העניין זה להתחיל לאחות את הרסיסים. זאת עבודה של חיים, זה לא דבר שנעשה ביום אחד“

”המוצר המרכזי בסטודיו שלי אלו הקערות שאני עושה. יש משהו מיוחד במעבר הזה שבין חיבור חתיכות זכוכית למשהו שלם ומכיל. זה איזשהו שילוב של האומנות עם החיים. אומנות, לדעתי, היא לא משהו מחוץ לחיים - היא יכולה להיות בעצמה חלק מהחיים, חלק מהשולחן. לאחרונה אני מתמקדת בהכנת כלים ייחודיים ללחם, כי אני חושבת שלחם זה חלק יסודי בחיים ושבגלל

|

12

פרתה גוש מבית