גושפרתה - גיליון 953

- ראיון אישי איש אחד

| יעקב אילוז |

שרה בן דוד לפעמים הכאב מוליד את היצירות הטובות ביותר. ’נגיעות באומנות‘, סטודיו קטן וקסום, מחבר אנשים לעצמם, פותח את הלב ומרפא את הנפש. שרה בן דוד, בעלת הסטודיו, מספרת על הדרך להפוך את הכאב לאהבה.

בפינת אזור התעשייה בקריית- ארבע, שוכן לו מקום קטן, שקט וקסום - סטודיו ’נגיעות באומנות'. בעלת המקום, שרה בן דוד, היא אישה לא צעירה שעברה כמה וכמה תלאות בחייה. עם זאת, דווקא החיוך הרחב שלה הוא סימן ההיכר הכי מפורסם שלה. ויש לה על מה לחייך. העבודות שנעשו בסטודיו מפארות מקומות רבים בקריית ארבע והסביבה: שלט הישוב עצמו הוא מפירות הסטודיו, שלט של מערת המכפלה ניצב בכניסה למתנ"ס המקומי, )שני הפרויקטים נעשו, אגב, בשיתוף פעולה עם כל ילדי הקריה( ובישוב אדורה, כל שלטי הבתים נעשו בניצוחה. להבדיל, במהלך החודש האחרון הגיעו החברות של איילת יוניאן ז"ל שנפטרה לאחרונה במפתיע, לסטודיו על מנת להכין שלט לזכרה. הרעיון של היצירה כתרפיה לא זר לשרה - היא בעצמה הגיעה אל האומנות דרך השכול הפרטי שלה. שנים. בתחילה 36 שרה עלתה לארץ לפני התגוררה בבאר שבע ולאחר מכן עברה 33- לירושלים. לקריית ארבע הגיעה לפני כ שנים, לאחר שנישאה ליעקב בן דוד. כיום היא אמא לשלושה, וסבתא לשלושה )”מתוקים עוד יותר" לדבריה(. על הרקע לעלייתה ארצה היא אומרת: ”עליתי מצרפת בגיל תשע עשרה. יש לי זיכרונות נחמדים מהתקופה בצרפת, אבל לא הייתי מאוד מחוברת לכל מה שקשור ליהדות. רק אחרי שבאתי לארץ וחזרתי בתשובה התחברתי לכל מה שקשור ליהדות." איך ילדה שלא קשורה הרבה לדת וחיה בצרפת במקום נוח מתגלגלת לעלות ארצה? ”בצרפת למדתי בבית ספר יהודי, אז כן היה ' באתי 81 לי קשר מסוים עם הנושא. בשנת לחופשה בת כמה חודשים עם חברה בקיבוץ שדות ים. הגעתי לשם וכמעט מיד התאהבתי. התאהבתי בים, בשמש, בשפה ובאנשים. באותו

שלי. הם לא היו מרוצים אבל הם הסכימו. ככה, בעצם, עליתי לארץ." שרה מתארת את הכול בפשטות ובצניעות האופייניות לה וכמעט לא ניתן לשים לב לדרמה הגדולה שהתרחשה בחייה. אין ספק שנערה שעוזבת את חיי הנוחות 18 בת הקודמים ומהגרת לארץ אחרת שבה לא מחכה לה דבר מלבד המורשת ההיסטורית – זה לא דבר של מה בכך. לא הייתה לה כאן משפחה או עבודה שהמתינו לה, וגם השפה לא הייתה שגורה על לשונה במלואה. עד היום, אחרי הרבה שנים, המבטא הצרפתי עוד מתנגן בפיה. איך הגעת לאומנות? איזה צורך זה ממלא אצלך? ”לפני הרבה שנים שכלתי את הבן

שרה בן דוד בשעת יצירה. סטודיו 'נגיעות באומנות'

”יום אחד הגעתי במקרה עם חברה לקורס פסיפס בתל אביב - ושם התחיל כל הסיפור שלי עם האומנות. שם מצאתי מקום להרפות בו ולהתרפא דרכו.“

הבכור וגם את הבת הרביעית שלי. שניהם נפטרו ממחלה שלרפואה אז לא הייתה תשובה לה. כחלק מתהליך ההתגברות הלכתי למפגש ראשון אצל הפסיכולוג, כי כולם אמרו לי ’שני מקרים, את בטח צריכה לראות פסיכולוג'. אז הלכתי. זה ממש לא עשה לי טוב באותו הזמן אז לא המשכתי בזה. יום אחד הגעתי במקרה עם חברה לקורס פסיפס בתל אביב -ושם התחיל כל הסיפור שלי עם האומנות. שם מצאתי מקום להרפות בו ולהתרפא דרכו. את סוג השכול האישי שלנו אני מכנה ’ההורים השכולים היתומים', מפני שבעצם אנחנו לא שייכים לשום ארגון. אני מקווה שזה השתנה מאז, אבל באותה תקופה לא היו טיפולים כמו שנותנים היום למשפחות חללי צה"ל או נפגעי פעולות איבה ל"ע. היינו לבד במערכה וללא מעטפת. זה לא פשוט." וממתי זה הפך מתחביב לעבודה? , כשהבת הקטנה שלי הייתה בת 33 ”בגיל שנה, הלכתי ללמוד אומנות במכללת ’אמונה' והשלמתי תואר ראשון במכללת ’אפרתה'. מאז אני עובדת בבית ספר כמורה לאומנות. לפני כעשר שנים השתתפתי בסדנת פסיפס בגוש עציון אצל מורה בשם שרון, ואחרי שנה פתחתי

זמן הייתי בכיתה י', ואמרתי להורים שלי שאני רוצה לעלות לארץ. כשחזרתי לצרפת בדיוק התחילה מלחמת לבנון הראשונה, וההורים שלי פחדו שאחזור לכאן. הם אמרו לי ’בשום פנים ואופן את לא עולה לארץ-ישראל'. לכן חיכיתי לסיום הלימודים - עד שאסיים את כיתה י"ב. אחרי שנתיים, בסוף חודש אוגוסט, סידרתי עם הסוכנות את כל המסמכים בהסכמת ההורים

<<

|

8

פרתה גוש מבית