קשר עין ירחון ארגון המורים גליון 248

שהיה בבניין מרוחק מבית הספר, ראה אותי המחנך, שנהג ברכבו, עצר והציע לי טרמפ לבית הספר. לא היה זה יום גשום או יום חמסין, אלא ככה הוא היה. הוא התייחס אלינו, אל כולנו, כאל בוגרים, שווים, אחראיים, עזר לתלמידים החלשים ועודד את החזקים. הוא האמין בנו, ונטע בנו אמונה שאנחנו יכולים להשיג כל דבר בחיים, אם נרצה ונשקיע במידה מספקת. לא היינו כיתה קלה, קבוצה של תלמידים רעשניים, שהראש שלהם אינו בלימודים. באחד משיעורי ההיסטוריה השתעממתי, וכדי שלא לבזבז את זמני, הוצאתי ספר על פאראפסיכולוגיה שהיה עמי ושקעתי בקריאתו. לא הפרעתי ולא דיברתי, הייתי שקוע מדי, לכן לא הרגשתי שהמורה נעמד לצדי, והוא שלח את ידו מתחת השולחן ושלף בכוח את הספר (איזה מורה היה מעז לעשות זאת היום). המורה נזף בי בפני הכיתה, גירש אותי מהכיתה והחרים את הספר. למחרת ביקש ממני המחנך לגשת לחדרו. השיחה עמו הייתה נעימה. הוא לא נזף בי ולא העיר לי. המחנך התעניין, כיצד זה נער בכיתה ט' מגלה עניין בתחום מורכב מאוד כמו פאראפסיכולוגיה. המחנך רצה לדעת כיצד גיליתי תחום זה, ומה אני יודע עליו. לאחר שיחה עניינית ומעניינת ארוכה בנושא זה הוא החזיר לי את הספר. המחנך עודד אותי להמשיך ולגלות עניין, ואף המליץ לי על ספרים נוספים בתחום. בסיום הפגישה הייתה לו בקשה קטנה: אל תקרא בספר בזמן השיעור. יש מורים שזה מפריע להם, מלבד זה שאתה מפסיד חומר, וחבל. בכיתה י' ישבה לידי מלכת הכיתה, הילדה הכי יפה בשכבה. הייתי מאוהב בה אבל לא העזתי לרמוז או לומר לה. גם לה כנראה היו רגשות כלשהם אליי, שכן היא בחרה לשבת לידי. כך התנהלה לה השנה, עד שבאחד הימים החליטה המורה לפיזיקה (איני זוכר את שמה) לעשות בוחן לפני השיעור, וזה היה

אף על הכיתה שלנו. כאשר נכנס מורה לכיתה, היינו צריכים לעמוד זקוף, בשקט, ידיים לצדי הגוף, בכיתה נקייה, שהשולחנות בה מסודרים, כל תלמיד במקום שקבע המחנך. לאחר כניסת המורה לכיתה נשארנו עומדים עד שקיבלנו ממנו אישור לשבת. התורן השבועי היה אחראי לניקוי הלוח בהפסקה. הפנייה אל המורה לא הייתה בשמו, אלא בתואר “המורה" או “מורי". לכן איני יודע את שמם המלא של מוריי (שלא לדבר על טלפון או דוא"ל...). הוא היה מהדור הישן, לא מצחיק, בעל סבר פנים רציניות תמיד, שולט במקצועות שלימד וחכם בכל תחום. קולו היה עמוק, ומעולם הוא לא הרים את קולו בצעקה על תלמיד כלשהו, מעולם לא הוציא תלמיד מהשיעור לפני סיומו. כאשר היה מעביר שיעור, היה עוצם את עיניו ומדבר אלינו. מדבר, לא צועק, לא גוער. במקרה שתלמיד הסתבך עם מורה מקצועי כלשהו, הוא היה מגונן עליו מפני המורה המקצועי ומפני המנהל. זה לא הסתיים בכך, אחר כך הוא היה מזמין את התלמיד אל חדרו ומבקש לשמוע את הצד שלו, מחפש צידוקים לטובת התלמיד. היו הפסקות שבהן היה נשאר אתנו בכיתה, מוציא כריך מהתיק החום שלו, יושב ואוכל לידנו, ללא בושה, ללא דיסטנס. היה אפשר לגשת אליו גם בזמן האוכל ולשוחח עמו על כל נושא לימודי, אקטואלי, אהבה, יחסי ילדים-הורים ועוד. כאשר תלמידים רואים שמורה משקיע בהם כך, זה עושה להם משהו, גם אם הם לא מראים זאת ולא מדברים על כך. אני זוכר שפעםאחת, לאחר שסיימנו שיעור התעמלות

קשר 33 מאמר

הוא התייחס אל כולנו כאל בוגרים, שווים, אחראיים, עזר לתלמידים החלשים ועודד את החזקים