כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - ינואר 2018 - גיליון 247

ותלמידי בית הספר העממי בפרט, נגד ה'ספר הלבן'. הלכנו . שם עמדנו וקראנו 4 בצעדה מרוכזת לצומת רעננה, כיום כביש קריאות בוז ל'ספר הלבן'. מערכת חינוך . היו בו 1934 "הבניין החדש של בית-הספר העממי נחנך בשנת חדרי כיתות, חדר מורים וחדר מנהל. בכל כיתה למדו ילדים 4 משניים שלושה שנתונים, אבל כשאני הייתי בכיתה א' כבר היו די ילדים במושבה למלא כיתה אחת מכל שנתון. הכיתה הייתה מגובשת, במיוחד בכיתות ד'-ח' שאז ישעיהו ברטוב חינך אותנו. כל החגים נחוגו יחד, הורים ותלמידים. במיוחד זכור לי חג השבועות שהיה חגיגה גדולה". תיכון והלאה "אימא שבאה מאודסה והייתה רשומה שם לפוליטכניקום ללימודי אדריכלות, רצתה שאלמד אדריכלות. אבא שהגיע מליטארצהשאלמדחקלאות. התחלתיבאמתבלימודיחקלאות בתיכון החקלאי "עיינות" שליד נס-ציונה, אבל הפסקתי אחרי חודשיים. 'אם אני הכי מצטיינת בכיתה, סימן שהרמה לא מספיק גבוהה', הודעתי להוריי. אחרי שלושה חודשים נוספים בכיתות המשך בכפר מל"ל הודעתי שוב על פרישה: 'המון הליכה ברגל והמורים לא מעניינים' הייתה הסיבה הפעם, אם כי מבחינה חברתית היה לי נהדר. הסכמתי להצעת ההורים ללמוד בהרצלייה, אבל בסוף כיתהט' החלטתי על מעבר ל"תיכון חדש", בתל אביב. רוב התלמידים היו חברי תנועות הנוער וכמדריכה ב"מחנות העולים" החלטתי שזה המקום עבורי. המורה יהודית לישבסקי-אמיר גרה אז בביתנו ברעננה. היא זו שהקימה את הגדנ"ע במושבה. היא גם אחראית לכך שבחרתי בהוראה כייעודי בחיים. מיכה אברוצקי, שהיה מפקד ב"הגנה" היה מבאי ביתנו\ביתה. מצאתי עצמי מתייעצת איתו לגבי "תיכון חדש". 'עדיף לך', הוא ענה לשאלתי, 'עדיף לך לחזור על כיתה ט' (החמישית) וכך יוותר לך זמן לפעילות ב'מחנות העולים' וב'הגנה'. אם תתחילי ישר את כיתה י' (השישית) תיאלצי לבזבז זמן רב על מורים פרטיים. כך היה. ב'מחנות העולים', אגב, קיבלנו אחריות כבדה שהיום נראית לי בלתי מובנת. אני ומדריך למחנה 13 כשהוצאנו קבוצה של ילדים בני 17 נוסף היינו כבני . אני זוכרת רגע מכונן במיוחד. 1944 עבודה ביגור. השנה הייתה בתום מחנה העבודה היה לנו כנס של כל "מחנות העולים" בארץ במעיין חרוד. הייתה תכנית אומנותית שמחה ועליזה, כשלפתע עלה לבמה איש מבוגר ובישר לנו שברל כצנלסון הלך לעולמו. איזה אבל השתרר אז". לא צריך פרוטקציה כשישקשרים מועמדות על עשרה 60 "היה לי חלום ללמוד הוראה בסמינר. היו מקומות. ציפור קטנה לחשה לי שבלי פרוטקציה זה לא יעבוד. מנהל "הגימנסיה הרצלייה" דאז היה חיים בוגרשוב, בן עירו של אבי. בדיוק כשעמדתי להיכנס למבחן הכניסה בחיבור קראו לי לחדר המנהל. כשעמדתי בפניו צדו עיניי את העמוד הראשון של עיתון "הארץ" שהיה מונח על שולחנו. חניה המורשתי, היה משורבט על העיתון. ידעתי שהתקבלתי."

השטח ביום ובלילה. שם גם לימדו אותנו הגנה עצמית בעזרת מקל עבה. קראו לזה קפ"פ – קרב פנים אל פנים. כמו כן למדנו לזרוק רימונים ולהשתמש באקדח, לפרקו ולהרכיבו במהירות רבה גם בחושך. עוד בטרם התחיל גיוס הנשים לצה"ל. 1948- לצבא התנדבתי ב אפרים שורר, איש "דבר" חיפש מתנדבות. גרתי אז בתל- , בביתו של פנחס שניאורסון, יד ימינו של 15 אביב, בזמנהוף טרומפלדור. שאלתי במה אוכל לסייע, ומפקד המחנה ביקש שאשרטט את הבסיס. וככה, בלי סרט מדידה, עם נייר עיפרון וספירת צעדים שרטטתי את המיקום של כל מבנה במחנה. בהמשך הוצבתי בתל-ליטוינסקי שם ניהלתי משרד עם שש פקידות ובלי אף מכונת כתיבה. במקביל שאלו אותי אם אני מכירה מישהו עם אופנוע בתל-אביב שיוכל להעביר תכתובות למטכ"ל בדרך מהירה יותר מאשר על אופניים. המלצתי על יעקב גאון, בן זוגי בחמש השנים האחרונות".

ציירה: אוה גרובגלס

וגם רקדת. "נכון, פעמיים בשבוע נשלחתי עם עוד שתי בנות לאחיות אורנשטיין בתל-אביב ללמוד לרקוד עם פנטומימה. "סרן וסרנדה" קראו לתכנית הראשונה שלנו במסגרת להקת פיקוד מרכז. אחר כך הופענו בכל רחבי הארץ. לפעמיםאני מתפלאת בעצמי שהיו לי .1940-1950 חיים כל כך מלאים, במיוחד בעשור הזה שבין בריאות "חליתי במחלה נדירה בתקופה ההיא שהתבטאה בחום נמוך, שטפי דם תת-עוריים ורשרוש בלב. אסור היה לי לרדתמהמיטה במשך שבועות ארוכים, אך החלמתי לחלוטין." נישואין ומשפחה נישאתי לחברי משה דילר (מושי) שהיה פלמ"חניק. 1949- "ב 12- שינינו את השם דילר לשמיר. התאלמנתי ממושי לפני כ שנות נישואין. לנו שני בנים ובת, צחי עמוס ודליה, 56 שנה לאחר תשעה נכדים ועשרה נינים שהאחרון נולד זה עתה. חתונתנו הייתה בחצרנו שצורפה לחצר השכנים, משפחת 300 . שקולניק. השולחנות והכיסאות הובאו מבית הכנסת איש הוזמנו לצהריים, ולמסיבה הוזמנו כל בני המושבה על גבי העיתון. הכיבוד היה צנוע: דג מלוח, חומוס, רגל קרושה, חלות, לפתן חבושים, טורטים ושטרודלים שהוכנו על ידי חברות. הארוחה הייתה בשלוש בצהריים כי הטלנו 'עוצר' על תנועת

"ההגנה" ו"צבא ההגנה לישראל" גויסתי לארגון 'ההגנה'. לא כל בני 13 ואני כבת 1940 "בשנת הנוער גויסו. הכול היה סודי ביותר. אני הסתרתי זאת מהוריי אבל הם כמובן ידעו. למדנו את שפת המורס, טופוגרפיה הכרת

› 9 המשך בעמוד

5

01/2018 - 247 רעננה