כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - יוני 2018 - גיליון 252

אישה שהיא ארכיון, ארכיון שהוא אישה

לאה קליין מאת: 

שנים היה ארכיון העיר רעננה פרויקט מקומי שהקימה חניה שמיר. מאז קיבלה 16 עד לפני רחל ריינשטיין את המושכות לידיה הפך הארכיון ל"מרכז ללימוד תולדות רעננה וארכיון העיר" ועבר מהפכה של הנגשה, קרי תהליך של דיגיטציה וקירוב האוכלוסייה להיסטוריה של העיר. הוא גם הפך מוקד משיכה לארכיונאי הארץ העולים לרגל ללמוד איך עושים את זה. אפילו הספרייה הלאומית מצאה את החומרים בו מעניינים, והיא עומדת לסרוק עשרות ארגזים לאתר של הספרייה. אישה שהיא בולדוזר מהלך, נושמת וחיה את העיר, והיא אפילו לא רעננית.

היכן נולדת? "נולדתי בתל-אביב. גדלתי בשייך מוניס על יד רמת-אביב – מקום שננטש בזמנו ע"י הערבים. בזמן הריונה של אמי דאגו הרופאים לבריאותה בגלל ניסויי מנגלה. אבל אימא הייתה אישה דתית שהאמינה שאלוהים יהיה בעזרה וייתן לה מתנה. וכך היה. באמצע הכפר היה בית ירוק שהיה בו טלפון ציבורי יחיד וכשהודיעו בטלפון שחווה, אמי, ילדה, כל השכנים יצאו בריקודים סביב הטלפון". את ילדותך העברת בשייך מוניס? "הייתה לי ילדות מאושרת. גרנו בבית ערבי שקירותיו ישנים. בכל בית כזה גרו מספר משפחות עם מקלחת ושירותים משותפים בחוץ. למקלחת היו צריכים לאסוף עצים לחימום. כשהייתי חוזרת מבית-הספר הדתי ברמת-אביב בו למדתי, הייתי רואה מרחוק את העשן וידעתי שהיום אפשר להתרחץ. במבט של היום זה היה נורא, אבל ההורים אף פעם לא קיטרו למרות שהייתה מצוקה. אני לא הרגשתי בזאת. אימא הייתה אישה עם המון נתינה, הייתה מכינה מאכלים נפלאים מכלום, הכינה בבית הכנסת 'שבתות חתן' למשפחות שלא יכלו לעשות זאת למרות שגם אנו חיינו בצמצום." את מספרת על ילדות מאושרת. זוכרת חוויית ילדות מיוחדת? , עזרתי לאימא 10 "אמי הייתה בלנית במקווה. אני הייתי בת בעבודתה במקווה. בזמן שלא היו כלות, שחיתי במקווה, וכשהגיעה כלה דגמנתי את מנהגי הטבילה, כמובן, בבגד ים. כשאבא היה חוזר מהעבודה, היה נותן שריקה וכל חתולי במספר, היו מתקבצים ובאים לקראתו. עד 16 , הרחוב שאהב היום כל משפחתנו 'מתה' על חתולים." היכן המשכת ללמוד? "למדתי בתיכון הדתי "צייטלין" בתל-אביב ואחר-כך בסמינר

"רגע רגע, לפני שנתחיל לעיין בנושא שלשמו באת", אומרת לי רחל ריינשטיין מנהלת ארכיון העיר רעננה, "אראה לך צילומים של המאכליםהמיוחדיםשבישלתי השבוע". כך מתחילה כל פגישה של שתינו בארכיון. רחל - חוץ מהיותה ארכיונאית - היא ברוכת כישרונות בנושאים שונים, ביניהם בישול וצילום.

צילום: מוטי בן-ארויה

רחל ריינשטיין

"אני מחברת בין האהבה לצילום לצילומי אוכל. יש לי אלבומים שלמים של אוכל", היא אומרת ונותנת לי לטעום מלחמניות ממולאות בגבינה שהביאה לטעימה לעובדי הארכיון. , אני אומרת לה בעוד ידי "היום באתי לראיין אותך" כותבת ופי ממשיך ללעוס. "אם את שואלת אותי איך הפכתי למי שאני עכשיו", אומרת רחל", אני מוכרחה להתחיל בהוריי הנפלאים שהשפעתם עלי הייתה רבה. אמי הייתה ניצולת שואה שעברה את ניסויי מנגלה, סיפרה על כך מעט ואני מצרה שלא שאלתי מספיק. כשהשתחררה שקלה קילו. כשחזרה לצ'כוסלובקיה לכפר בו נולדה, גילתה שכל 19 משפחתה נרצחה. אביה היה קצב במקצועו. כשאימא עלתה לארץ הגיעה לניר עציון, ומאחר שבאה מבית של קצב ובשלנים הפכה להיות המבשלת של בית ההארחה שם". והיכן הכירה את אביך? "אבא עלה מרומניה ובאחת מחופשותיו הגיע לבית ההארחה. הוא עצמו היה מלצר בתחילת דרכו והתלהב מאוד מהאוכל שהוגש. הוא התעניין מי בישל את האוכל שהיה כל כך לטעמו, הכירו לו את המבשלת, התאהב בה והם נישאו. אבא היה אומר לי תמיד ש'הדרך לגבר עוברת דרך האוכל'.

8

06/2018 - 252 רעננה