כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - פברואר 2019 - גיליון 260

/ "ספר ירוק"

בימוי: פיטר פארלי שחקנים: מהרשלה עלי, ויגו מורטנסן

מלכה מהולל מאת: 

סרט

) בכיכובם של 1989( " סיפור הסרט, שמזכיר את הסרט זוכה האוסקר "הנהג של מיס דייזי מורגן פרימן וג'סיקה טנדי, הוא טוב דיו כדי להיכנס לרשימת המועמדים לאוסקר השנה, אבל מה שמעלה אותו לרמה של סרט נפלא הוא משחקם הפנומנאלי של שני הכוכבים, מהרשלה עלי וויגו מורטנסן.

עלי השחור ומורטנסן הלבן החליפו תפקידים. עלי הוא ד"ר דון שירלי, פסנתרן ג'אז מחונן בעל שם עולמי, איש משכיל, עשיר (הוא גר בדירה מדהימה מעל הקארנגי הול), ובעל טעם אנין באופנה, באוכל, בספרות ובכלל. והוא שחור. מורטנסן הוא טוני ליפ, הנהג האיטלקי, הפשוט, נטול הגינונים, המחוספס ובעל השפה המוגבלת והעילגת אבל עם שרירים, שעלי שכר . והוא כמובן לבן. 1960 את שירותיו על מנת שיסיעו לסיבוב הופעות בדרום ארה"ב בשנת הסרט שייך לז'אנר סרטי המסע. לעולם יחזרו המשתתפים במסע אחרים ממה שהיו כשיצאו אליו. במהלך הנסיעה לומדים השניים להכיר את העולם זה דרך עיניו של זה. המקומות אליהם מוזמן שירלי והרכב הטריו שלו להופיע, אף שהם נטועים בדרום השחור, מאוכלסים על ידי לבנים גזענים שאף שהם חפצים בהאזנה לנגינתו, הם מסרבים שיאכל לידם במסעדת המלון בו הוא אמור לנגן. היחסים בין השניים, שלכאורה אין ביניהם דבר מן המשותף, מתפתחים באטיות, מלווים ברגעים קומיים כמו גם רגעים קשים. התהליך משכנע משום שאין פה ניסיון להפוך את הלבן לשחור ואת השחור ללבן תרתי משמע. "אני יותר שחור ממך", צועק פעם טוני ליפ לשירלי שלוקח לו זמן להבין את כוונתו. להיות שחור בדרום זה לא רק צבע. זה גם להיות נבער, חסר השכלה ונוטה לאלימות. "הספר הירוק לנהג הכושי", או בקיצור "הספר הירוק", היה למעשה מדריך טיולים לשחורים, שהציע לקוראיו באלו בתי מלון ומסעדות יקבלו אותם בסבר פנים יפות ומאלו כדאי להם להימנע מחשש לגילויי גזענות אלימים. קשה להאמין שספר כזה אכן היה, אך יחד עם זאת גילויי הגזענות בארה"ב, ולא רק בה, לא פסו מן העולם. הסרט מצליח להתחמק מלהיות סרט עם מוסר השכל או עם מסר שלום ואחווה לעולם. זהו סרט אנושי, שהשחקנים בו עושים אותו, כאמור, סרט שהולך אתך הביתה ומתארח בו ימים ארוכים. קשה להאמין, במיוחד, שויגו מורטנסן, שמשחק איטלקי על כל המאפיינים שלו באופן מושלם, הוא בכלל ממוצא דני, והוא גם משורר, סופר, נגן ג'אז, צייר וצלם. ‏ Mehulal2@netvision.net.il

/ אשכול נבו הראיון האחרון מלכה מהולל מאת: 

ספר

עברו שנים אחדות מאז סיימתי את הקורס לכתיבה בהנחייתם של אשכול נבו ואורית גידלי, אבל העקרונות שלמדתי שם עדיין מלווים אותי. העיקרון המבני אולי נטמע בי יותר מכול. המבנה אינו עניין טכני, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהתוכן, מהנשמה ומהלב של הסיפור. "נאה דורש, נאה מקיים". ספריו של נבו מצטיינים במבנה חדש בכל פעם, מקורי יותר, מאתגר יותר ומרתק יותר. בספרו האחרון, "הראיון האחרון" מנסה הסופר (נבו? התשובה אינה חד-משמעית) לענות על שורה ארוכה של שאלות שנשלחות אליו מאתר אינטרנט כלשהו, ויותר משהתשובות נועדו לענות לשואלים, הן נועדו להציל את חייו של הסופר, פשוטו כמשמעו. "את החיים שלא יכולתי לחיות — כתבתי. זה עבד לכמה שנים, אילחש קצת את הכמיהה, אבל אז ארי חלה. ושירה עזבה לפנימייה.

ודקלה הפסיקה לשמוח בי. והתחילה מין תקופה כזאת. נדמה לי שקוראים לזה משבר. חשבתי שזה ייגמר תוך כמה חודשים, וטעיתי. אנשים מבחוץ לא רואים אבל אני יודע שאני צולל. ויודע שעכשיו אני כותב כדי להינצל".

מדובר ברומן שפרטיו מתגלים לנו כמו משחק מחבואים וירטואלי. פעם הגיבור נמצא מאחורי הדלת הזאת, פעם הוא מתגלה במקום אחר. הכרונולוגיה נטולת כל תפקיד והקפיצה התזזיתית בזמנים משבשת מעט את התודעה. הדמויות שבחיי הסופר מופיעות מיד בהתחלה, אבל לקורא אין ממש מושג מי הן. רק בהדרגה, צעד אחר צעד, נארגת התמונה עד שהיא מגיעה לכלל שלמות לקראת סופו של הספר. אי אפשר להניח את הספר מהיד גם אם מאוד רוצים. אנחנו פשוט חייבים לדעת מה יקרה עם דקלה ועם ארי ועם הבנות וכמובן עם הסופר מעורר החמלה. במרקר צהוב סימנתי רבים מהמשפטים שכותב נבו. הם היו כל כך מדויקים וכל כך הצטערתי שלא אני כתבתי אותם. התנחמתי בעובדה שלפחות הזדמן לי לקרוא אותם. Mehulal2@netvision.net.il

11

02/2019 - 260 רעננה