כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - אפריל 2019 - גיליון 262

שְנֵי רֵיחוֹת הַבְּרִית

מיכל אורבך לאה קליין מאת: 

חלי ראובן מאת:  "תָּמִיד תִּדְאֲגִי שֶבַּבַּיִת שֶלָּךְ יִהְיֶה רֵיחַ שֶל אֹכֶל", ּאָמְרָה לִי אִמָּא וְתָפְרָה אֶת הָעוֹף מִסָּבִיב לְסִפּוּר חַיֵּינו ּ"כָּל אִשָּה, גַּם עִם יָדַיִים הֲפוּכוֹת, יְכוֹלָה לָשִֹים שְנֵי רֵיחוֹת בַּבַּיִת שֶלָּה זֶה עוֹשֶֹה יְלָדִים בְּרִיאִים. חַיִּים שֶלִּי שְנֵי רֵיחֹות תָּמִיד תִּדְאֲגִי שֶיַּעַמְדוּ בַּמִּטְבָּח שֶיְּמַלְּאוּ אֶת הַחֲדָרִים וְאֶת הַלֵּב שֶל הַיְּלָדִים שֶלָּךְ: רֵיחַ שֶל מְרַק עוֹף זֶה נוֹתֵן בִּטָּחוֹן בַנְּשָמָה, וְרֵיחַ שֶל שְמָרִים עִם קִנָּמוֹן, לִשְמֹר בְּתוֹכָם אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת לַעֲשֹוֹת לָהֶם מַחְשָבָה טוֹבָה. יְלָדִים צְרִיכִים רֵיחוֹת לָקַחַת אִתָּם כְּשֶהֵם יוֹצְאִים מֵהַבַּיִת וְרֵיחוֹת שֶיִּהְיֶה לָהֶם תָּמִיד לְאָן לַחֲזֹר יְלָדִים צְרִיכִים רֵיחוֹת לְמַלֵּא אֶת הַחֲלָלִים וְהַנְּקָבִים ֹשֶלָּהֶם שֶהָרֵיחַ יַעֲלֶה בָּהֶם כְּמו ֹנִגּוּן חֲלִילִים כְּמו שֶעוֹלָה אַהֲבָה מִכַּפּוֹת הָרַגְלַיִם. יְלָדִים צְרִיכִים רֵיחוֹת וּנְשָמָה בְּאַפָּם. "תְּנַסִּי" הִיא אָמְרָה וּבְיָדָהּ הַיְּמָנִית חִמְּמָה אֶת הַתַּנּוּר. "תִּרְאִי אֵיזֶה רֵיחַ קֹדֶש יָבוֹא לָךְ בַּיְּלָדִים". זֶה עוֹשֶֹה שִֹמְחָה לַנֶּפֶש. יְלָדִים צְרִיכִים רֵיחוֹת לִגְדֹּל אִתָּם צְרִיכִים רֵיחוֹת לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֲלֵיהֶם. יְלָדִים צְרִיכִים רֵיחוֹת

"מיכל, הראי לי את ידך... את תעשי הרבה נסיעות, תקבלי ירושה, ותחיי הרבה שנים, כך אמרה לי מגדת עתידות", מספרת לי מיכל בפגישה בינינו. "נו, והכל התקיים?" אני שואלת בחצי חיוך. "תצחקי, אבל כן. עשיתי הרבה נסיעות, קיבלתי ירושה קטנה, ואני בת תשעים ושמונה וחצי, כולל שבתות וחגים".

סיפור תמונה

הגיעהארצה במסגרת עלייתהנוער. 1938- בגרמניה, וב 1920 מיכל אורבך נולדה בשנת עם מיכל נפגשתי לאחר שקיבלה בטקס שהתקיים בשבט הצופים "רכס" בכפר-סבא את עניבת בוגרת תנועת הצופים במסגרת חגיגת המאה לתנועת הצופים. איך הגעת לטקס המאה? שנים הייתי בתנועת הצופים בגרמניה. עכשיו רציתי מאוד לפגוש בני נוער 88 "לפני מכפר-סבא, חניכי התנועה, ולהעניק להם מחברת שערכתי אז, ובה כל חוקי התנועה ועקרונותיה. נפגשתי איתם , ותאמיני לי, לא חשבתי שיערכו לי 'סמטוכה' כזו גדולה". מה זכור לך מילדותך בגרמניה? "גן ילדים, גננת יהודייה, בית הכנסת הכי יפה באירופה, בית-ספר וגימנסיה". מורים יהודים? "המורה היה היטלריסט רציני. כשעמד בדלת הרים ידו וכולם היו צריכים להגיד "הייל היטלר". היינו חמש בנות יהודיות שלא הרמנו יד. הוא צעק עלינו, וחברי הכיתה השתתפו בהערות עוקצניות. בתקופתו של היטלר למדו שח בבית-הספר. באחד משיעורי השח עבר המורה בשעה ששיחקתי עם חברתי, ואמר: "אני אשחק בהפסקה נגד המנצחת". שיחקתי וניצחתי גם אותו. המורה לקח את המלך וזרק אותו בכעס. הצטיינתי גם בספורט, בשחייה ק"מ, ותשאלי איך? באמצע הדרך היה לי פנצ'ר באופניים. 30 וברכיבה על אופניים. הגעתי ראשונה בתחרות של דוחפתאופניים עם פנצ'ר. נתנו לי 14 התחלתי לחזור, ופתאום עברה קבוצת גברים עםאופני ספורט, וראו ילדה בת את האופניים שלהם עם כידון מכופף, וכך הגעתי ראשונה". מתי התחיל הרעיון של העליה ארצה? הגברת הנרייטה סאלד יסדה עליית נוער לא"י. היא ראתה מה הולך להיות בגרמניה, עזרה להציל שם 1934 "בשנת יהודים, ובו בזמן הכינו בארץ קיבוצים לקליטתקבוצות נוער. אני עם עוד מספר חברים היינו מיועדים לקבוצת גבע. עזבנו את גרמניה, נפגשנו בטרייסט עם קבוצות אחרות ועלינו על האונייה "תל אביב", בה הגענו ארצה". מהחיים בגרמניה לקיבוץ גבע... שינוי עצום ? "היה חורף כשהגענו לקיבוץ. היינו לבושים כמו ייקים. הסבר'ס הסתכלו וודאי חשבה מה הם היצורים המוזרים מיטותסוכנות, על כל מיטה מין נקניקמנופח. אמרו לנו שזה המזרן, 4 , בנות בחדר 4 , האלה? 'חילקו אותנו לחדרים וצריך לרקוד עליו כדי שיתיישר. המזרן היה ממולא בחציר, וכמובן שנפלנו כמה פעמים בלילה. והאוכל? זיתים, חצילים, ריבת עגבניות – מאכלים שלא נראו בבית הורינו". במה עבדת בקיבוץ? "עבדתי בלול. יום אחד ז'לובאט אחד נתן לי תרנגולת ביד ואמר לי: "תביאי את זה למטבח". אני אמרתי: "אליקים, אבל זה חי!" והוא, "עד שתגיעי למטבח, זה כבר לא יחיה". באמצע הדרך התרנגולת שמטה את ראשה הצדה. אני מוסרת את התרנגולת לטבחית, והיא אומרת: "אוי יופי, זה עוד חם!" נשארת חברה בקיבוץ גבע? "בהמשך התאחדנו מספר חברים עם בוגרי נוער מדגניה וגניגר ועברנו למחנה בחדרה. עבדנו בפרדסים. באותה תקופה גם קיבלו אותי ל'הגנה' בטקס מרשים, כשבחדר שני גברים, שולחן, מפה לבנה, תנ"ך ואקדח. ואני נשבעתי. העברנו אוהלים על 1940- עברנו לחניתה שם עבדנו בהכשרת קרקע ובייעור. בלילות חרשנו וזרענו. ב 1938 בשנת פרדות והקמנו נקודה – מצובה. סללנו כביש, נטענו עצים, הקמנו לול, רפת ודיר. החיים היו קשים. היו בעיות מים. על המקלחת היה שלט, למשל: "היום – רק ידיים ופנים". אני עבדתי בסנדלריה. הייתי אחראית גם על המחלבה, והיה לי רכב "נטשה" – כמובן, חמוֹר. עם נטשה היו לי הרפתקאות רבות. היה לי פצע כואב בכף הרגל. רכבתי על נטשהאל הרופא במקוםמרוחק. באמצע הדרך עבר אוטו, נטשה נבהל והייתה לו הצתה מאוחרת. הוא התחיל לרוץ וזרקאותי. ידי הייתה קשורה אליו בחבל, ונגררתי על אדמת בוץ ואבנים. נעצרנו ליד סלע. המשכתי לרכוב, וכשהגעתי לקיבוץ היה רק החצרן הייקה-מיוקק בחוץ. הוא לא הסכים לעזור לי, כי הוא לא נוגע בבחורות... ממקום למקום נסענו בטרמפים, במכוניות עם נהגים ערבים. היו מעט מכוניות ותמיד מלאות, ולא פעם מצאתי התגייסתי לצבא הבריטי. רציתי להיות נהגת למרות שלא ידעתי לנהוג. 1942- את עצמי יושבת על איזה אחמד. ב התגייסתי לצה"ל. 1948- באחד הלילות לקחתי אוטו ונהגתי עד שתפסו אותי. בהמשך הייתי נהגת אמבולנס. ב גמרתי בתורסמלת. הייתי בקבע בנח"ל, שםהתעסקתי בנושאי לוגיסטיקה ותקציבים. כשהשתחררתי גרתי בת"א, הגעתי למקום בו אני מתגוררת עכשיו – 'מגדלי הים התיכון'". 1998- והתנדבתי במשרד הביטחון. ב ביקרת בגרמניה במקום מגורייך באחד מטיולייך? "לפני מספרשניםהתחילו בגרמניה בעריםשונות להנציחאת יהודי גרמניה באבני מרצפת ("אבני נגף") ליד הבתים שהיו שייכים למשפחות היהודיות. ביתי היה הרוס, ובמקומו בנו בית קומות. הנחתי חמישה ורדים על האבנים עליהן היו חרוטים שמות המשפחה. ביקרתי גם במוסדות שבהם למדתי ובבית הקברות". כיום, איך את מעבירה אתשעותייך בבית המוגן? זכרונות, זכרונות, וחיים מלאי עשייה ותוכן היו לך... "משתתפת בהרצאות. בזמנו השתתפתי בחוגים שונים ובטיולים". משתמשת במחשב ובטלפון מודרני? "את המחשב זה לא בשבילי. טלפון מודרני אני שונאת. ילדים עושים זאת מתוך שינה, אבל מה לי ולזה?! אליי הדברים האלה לא נדבקים". Cleah1@walla.com

בְּאוֹתָהּ נְשִימָה הִכְנִיסָה לַתַּנּוּר ַאֶת הַמַּגָּש. "שֶאֱלֹהִים יִתֵּן לָךְ כֹּח

לְמַלֵּא אֶת שְנֵי רֵיחוֹת הַבְּרִית".

5

04/2019 - 262 רעננה