כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה מרץ 2021 - גיליון 285

מינה רביב

לאה קליין מאת: 

"שאלה ראשונה שתשאלי אותי", אומרת לי מינה, עוד לפני שהתמקמה בכורסה, "למה "אבל לפני זה, מה שמך? מצבך המשפחתי?" אני לא אוכלת דג מלוח?" "בסדר", עניתי, . התאלמנתי מבעלי חיים לפני כעשר שנים. לנו 1929 "שמי מינה רביב. נולדתי באוסטריה בשנת

שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים". ועכשיו... אז למה את לא אוכלת דג מלוח?

סיפור תמונה

"כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה התחילו הבעיות ליהודים. אבא נלקח למחנה ריכוז. בדרך לאושוויץ הצליח לקפוץ מן הרכבת ולחזור הביתה."חייבים לפנות לג'ויינט", אמר לאימא, "שיעזרו בהסתרת הילדים, כי המצב גרוע מיום ליום'. לאחר טלטולים רבים עברתי עם אחותי למוסד לילדים בבלגיה. היינו שם שמונה ילדות יהודיות. מנהלת המוסד הייתה מאוד אכזרית כלפינו, והטילה עלינו את

צילום: אורה דולב

כל העבודות השחורות והמזוהמות ביותר. באחד הימים הגישו לנו בארוחה דג מלוח. קיבלתי בחילה והרגשתי שאינני יכולה לאכול מנה זאת. המנהלת הכריחה אותי לאכול. לא יכולתי בשום אופן, והיא אמרה שאם לא אוכל, לא אקבל שום אוכל אחר, 'ואת תישארי לשבת עד הערב, ואפילו כל הלילה, עד שתגמרי'. אני עקשנית, נשארתי לשבת כל הלילה, ובבוקר, כשראתה שלא אכלתי, סגרה אותי בבוידעם. כשישבתי בבוידעם, הייתה אזעקה, ואני ישבתי שם למעלה, שמעתי את רעש הפצצה שנפלה, למזלי, די רחוק. התחלתי לצרוח מפחד, ואיש לא בא לפתוח לי את הדלת. נכנסתי לשוק. בגמר האזעקה התברר שחברה אחת הלשינה לשנייה שאני למעלה, והיא באה לקחת אותי. המשכתי לצרוח בכל כוחי." היית בהלם? "לקח כמה שבועות עד שחזרתי לעצמי. עכשיו את מבינה למה רציתי להתחיל בדג המלוח"? ובהמשך? "כשנגמרה המלחמה, לא ידעו מה לעשות אתי. ההורים כבר אינם. חזרתי לאותו מוסד בבלגיה, שכבר היה סגור. רק שומר המוסד עדיין נשאר שם. הייתי כל הזמן מורעבת. בקושי נתן לי אוכל. עד היום אני זוכרת שמרחתי מרגרינה על פרוסת לחם, והוא גירד את המרגרינה. חייבו אותו לשלוח אותי לבית הספר, ושם פגשתי חברה מאותו מוסד. מאז עברתי טלטלות אין ספור, עד שאמרתי יום אחד: אני מוכרחה להגיע לפלשתינה." מתי הגעת? ואיך? איש. שמה: "החייל העברי". עשרה ימים של 500 "הגעתי באוניה בלתי לגאלית. זו לא הייתה אוניה. זו הייתה אוניונת של שייט, שבהם הקאות ושלשולים". לאן הגעת בארץ? "האנגלים תפסו אותנו והכניסו אותנו למחנה בעתלית בו היינו שלושה חודשים, עד שמדריכי הסוכנות לקחו אותנו לכפר- סבא. התמקמנו באולם סגור, שם הכינו אותנו, איך להקים קיבוץ. ביום כיפור בלילה, בו זמנית, עלו אחת-עשרה נקודות בנגב. אני הייתי בין המקימים של קיבוץ משמר הנגב". ושם? "נשלחתי ללמוד בבית ספר לאחיות, ובאותו זמן גם נישאתי לאיש מקסים שלא מן העולם הזה, והקמנו משפחה נהדרת". איזה חוויות את זוכרת מן הקיבוץ? "בלילות לימדו אותנו שימוש בנשק. גרנו באוהלים ובצריפים. בתי השימוש היו בורות חפורים באדמה במרחק מהצריפים. לילה אחד שמעתי צרחות:"משמר הנגב, הצילו"!!! היה חושך, מבול ירד בחוץ, נעלתי מגפיים, לקחתי את הרובה ורצתי לכיוון הצעקות. כשהתקרבתי, אני רואה את החבר יוסף עומד ליד בתי השימוש, מחזיק את בטנו וצוחק בקולי קולות. שאלתי מה הצעקות? והוא עושה לי סימן עם היד לעבר בית השימוש שהחבר גדי נפל לתוכו והוא צועק: 'אל תשתין עלי'. מזלו היה שהבור היה כמעט ריק. ועוד סיפור: באחד הימים נכנסתי למטבח של חדר האוכל. שם ראיתי שהטבחית מחטטת בכף בסיר ענק. שאלתי 'מה מתבשל'? 'אוי', אמרה הטבחית, 'אל תשאלי, התותבות נפלו לי פנימה'. שכבנו על הרצפה מרוב צחוק. והייתה גם פעם אחת, את יודעת כבר שאני ממזרת ומצחיקה, רצתי בתחתונים בכל שבילי הקיבוץ תמורת חפיסת שוקולד. ועוד משהו שאני מוכרחה לספר לך: המקלחות היו מפח. וכמובן שמטבע הדברים (בעצם, הגברים) נעשו חורי הצצה. יום אחד החלטתי שגם אני רוצה להסתכל, ונתקלתי בעין מן הצד השני. את רואה איזה ממזרת אני"? נשארתם בקיבוץ? "עברנו לבאר-שבע. קיבלנו דירה קטנה מעמידר. התקבלתי לעבוד בקופת חולים, ובעלי התקבל לסוכנות כפקיד. במשך הזמן הגיע לדרגת מנהל המחוז. השנה קראו בבאר-שבע רחוב על שמו, על פעולותיו בנקודות החדשות שקמו בנגב. היה טקס מאוד מרגש. ראש העיר שיבח את בעלי וסיפר דברים שאפילו אני לא ידעתי". זו גאווה גדולה... מתי עברת לבית המוגן? "לאחר מותו של חיים, שלוש שנים הילדים ניסו לשכנע אותי ולבסוף הגעתי לכאן. כל בוקר, בשבע וחצי אני בבריכה, אפילו שהכול כואב לי. אני משתתפת בכל החוגים: ציור, ברידג', נהנית בחוג דרמה, ולפני כמה שנים אפילו צילמו אותי לפרסומת בטלוויזיה של הסופר "חצי חינם". בקיצור – אני מרוצה מכל מה שאני עושה". ‏ Cleah1@walla.com

3

03/2021 - 285 רעננה