כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה מאי 2021 - גיליון 287

בעיניי הוא לא שאין בעיות, אלא שברצון משותף, בכבוד ובאהבה מתגברים על כל הקשיים". אני מעיינת באלבום הציורים הרבים שחיה ציירה ואני תוהה בקול: איך זה שאין אף ציור על הקירות בביתכם? "הציורים משקפים תקופות קשות, ואני לא רוצה אותם פה על הקירות", היא עונה בקיצור. יחד עם רפי נסעה חיה לארה"ב, שם למדו השניים ועשו חיל. "רציתי התחלה חדשה, היה לי חזון על מקום שבו לא כורעים תחת נטל החיים ורציתי לנסות את אמריקה". רפי למד הנדסת ואילו חיה, שבארץ למדה אומנות, HP מחשבים ועבד בחברת למדה שם עוד מיגוון של נושאים ועסקה באינספור דברים. כך למשל ציירה על כלי בית, תפרה תלבושות, פתחה סוכנות נסיעות, הייתה גרפיקאית, הייתה מרכז חברתי, הקימה ועמדה בראש עמותת ילדי השואה שדאגה שגם הם יקבלו פיצויים (לא כולל היא עצמה), הייתה גננת – כל הזמן התפתחה. לזוג נולדו שלושה ילדים, שניים מהם חיים בארה"ב. למה חזרתם? "אחרי כמעט עשרים שנה החלטנו לחזור. רפי קיבל תפקיד, אירופה, תפקיד אותו יכול היה למלא מכאן ורצינו HP אחראי שלילדים יהיו גם שורשים כאן".

מסומן בחץ יעקב לבנבורט בהפגנה נגד הנאצים

ואבא? "אבא ניסה למצוא פרנסה, הוא שכר מקום בעיר התחתית בחיפה, שכר מכונות תפירה והתכוון לעבוד אלא שאז נכנסו לילה אחד גנבים וגנבו את הכול. כשחלה בסרטן הוא נסע לגרמנייה והצליח לאחר מאמצים מרובים לקבל פיצויים שאפשרו קניית דירה לאימי. כשהייתי בת עשר הוא נפטר". ואיפה הייתם אתם הילדים כל אותו זמן? "דודתי אימצה את אחי, ואילו אחותי ואני התחלנו לנדוד בין מוסדות. הייתי בכפר יחזקאל, במעון 'גאולה', בבית ספר "השילוח" וגם בהדסים. היו לי סיוטים שלא אפשרו לי להתרכז בלימודים. הייתי קוראת המון אבל לא יכולתי ללמוד אז שלחו אותי לכפר הנוער בניצנים, ומשם לעין כרם, ולבסוף למשפחת אומנה נחמדה, משפחת קמינייצקי, שלימדה אותי איך לכבס את בגדיי ואיך להכין חביתה. מהכסף שהם קיבלו, הם מימנו את לימודי בנם בטכניון". בצבא שירתה כמש"קית תרבות ואף שיכלה להתקבל ללהקה צבאית בחרה בתפקיד זה כדי שתוכל לפרנס את עצמה ואת אחותה ולדאוג להן לדיור. "בגד ראשון קניתי לי רקאחרי הצבא". אבא? "כן. אבא היה איש מיוחד שהערצתי אז ואני מעריצה אותו עד היום. הוא כל הזמן שינן באוזניי מנטרות על החיים שאני חיה לפיהם עד היום. הוא כל כך שמח שנולדתי שאמר: "שמך חיה כי את חיה וקיימת למרות היטלר". הוא כל הזמן אמר לי שהרע מכל כבר מאחוריי, ושחשובשאכתוב יומן ושאמשיך לצייר כי אני ציירת מוכשרת, ושאעשה תכניות לעתיד. הוא דרבן אותי ללמוד תמיד (מהשעשיתי) כי ידעהואכוח. הואהבטיחלי שלכל דבר יש פיתרון ועלי לבטוח בעצמי למצוא אותו. הוא טען שלמות אפשר תמיד להספיק וצריך למהר כדי לחיות חיים מלאים עם סיפור לספר. הוא הרגיע אותי שיש טוב בדיוק כמו שיש רע ויש אושר כמו שיש סבל ונתן לי משימה בחיים: למצוא אנשים כמוני". ומצאת? "מצאתי את רפי, ואף שהוא ההיפך הגמור ממני, ידעתי שמצאתי את מה שאבא איחל לי. זיווג מושלם בעיניו כמו איך החזקת מעמד? "בזכות אבא".

חיה נורבר עם הציור שנמסר ל"יד ושם"

אז איך הגיעו הציורים שלך ל"יד ושם"? "כשיצרתי קשר עם "יד ושם" לגבי התמונה הנדירה של אבי מפגין נגד הנאצים, דחק בי רפי להציע את ציוריי. להפתעתי הגדולה הם שמחו וזה בשבילי סוג של סגירת המלחמה". מסתבר שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. כשלמדתי על חיה טרם הפגישה קראתי עליה שתי אנקדוטות שפורסמו שחל 75- בתקשורת: האחת, שבעת חגיגת יום הולדתה ה בעיצומה של הקורונה, היא שמעה לפתע רעש מהרחוב. היא יצאה למרפסת וראתה את כל בני משפחתה נושאים שלטי ברכה ושרים בקולי קולות "יומולדת לחיה". הסיפור השני היה שיום אחד התדפקו על דלת דירתה שני בחורים צעירים. השניים מצאו את ארנקה, שהיה בו סכום לא מבוטל של כסף, חיפשו את כתובתה והגיעו עד ביתה להחזירו לה. לפני פרידה אומרת לי חיה: "האדם יכול ליצור לעצמו את החיים שלו". מסתבר שלפחות במקרה שלה זה עבד. malcamehulal@gmail.com

5

05/2021 - 287 רעננה