כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אוקטובר 2021 - גיליון 292

להשתקע. הם הגיעו במסעם לרעננה, ראו כי טוב, ועברו יחד עם 7 . גרנו 1950 כל הקבוצה לשיכון הבלוקונים, שם נולדתי בשנת נפשות בחדר אחד והיה מאוד צפוף. כדי להקל על הצפיפות אבי בנה עוד חדר בצמוד לבלוק. בשנים הראשונות לא היה חשמל בשכונה והיינו משתמשיםבעששיותלתאורה. מאוחר יותרקנינו מגרש בחלק אחר של השכונה והקמנו בית מרווח. לפרנסתו אבי עסק בעבודות תחזוקה מטעם המועצה המקומית.

הלב התקציבית של המועצה המקומית בה שלטה ההגמוניה האשכנזית ולכן הייתה הזנחה, עד כדי כך שלפעמים התביישו התושבים להגיד שהם מהבלוקונים. יחד עם זאת אי אפשר להאשיםרקאתהמועצה. לדעתיאנשי השכונהתרמו להזנחהמפני שהיו פסיביים ושקטים מדי בכל מה שקשור לפיתוח השכונה". שיכון רסקו השכונה נבנתה מערבית לשטחי ח'רבת עזון על ידי חברת רסק'ו בשותפות עם חברות אחרות ולכן דבק בה השם שיכון בתים דו משפחתיים. 40 הסתיימה הבנייה של 1955 - רסקו. ב יחידות בנות חדר וחצי, מטבח קטן, שירותים 80 אלה כללו ומקלחת. כל יחידה קיבלה מגרש קטן צמוד. : "הוריי הגיעו לשכונה מאפגניסטן. עם 74 בת מרים וידָל מספרת יהודי אפגניסטן עברו לאיראן ומשם עלו 5000 קום המדינה כל . תחילה שהינו במחנה עולים שער העלייה 4 לארץ. הייתי אז בת בחיפה, משם עברנו למחנה אוהלים בפרדס חנה, משם למעברת עברנו לשיכון רסקו. השכונה 1955- שנים. ב 4 בני ציון בה שהינו הייתה אוסף של בתים זרוקים על קרקע חולית ללא רחובות נפשות בחדר אחד. לידנו היה פרדס ממנו פחדנו 8 סלולים. גרנו בלילות בגלל יללותהתנים. בשכונה גרו בני עדותשונותאבל רובם היו תימנים ולכן היא כונתה שכונת התימנים. באפגניסטן אבי עבד בחנות הבדים המשפחתית אך פה מצא את פרנסתו בעבודה בפרדסים. כשהתמקצע בפרדסנות, הוא נטע בגינה שלנו עצי פרי שונים. עד היום לא טעמתי פירות כל כך טעימים כמו אלה שצמחו אצלנו בגינה. היו לנו פירות בשפע והיינו מחלקים לשכנים. עברית למדתי עוד במעברת בני ציון. כשהגעתי לבית ספר ברטוב ברעננה הוכיתי בהלם. היה פער עצום ברמת הלימודים בהשוואה ללימודים במעברה. קיבלנו הרבה עזרה והשתלבנו. החברות שלי בשכונה היו תימניות, וכשהייתי מגיעה לבתיהן היו ההורים שלהן מדברים איתי בלהג התימני. כך למדתי אותו וכולם חשבו שאני תימניה. במשך הזמן המועצה התקינה תאורה ברחוב הראשי. רכב לא עבר שם משום שלאנשי השכונה לא היה רכב פרטי וכך בערבים הפך הרחוב הראשי למגרש המשחקים שלנו. בתקופה הראשונה לא היה בשכונה מועדון נוער. לאחר שנים פתחו מועדון של הנוער העובד. המועדון פעל בשבת ונערי ונערות השכונה, שהיו רובם דתיים, לא הגיעו. המועדון נסגר. כתחליף למועדון, על רחבה ברחוב הראשי השומם מרכב, החלה המועצה להקרין בערבים סרטים ויומני חדשות. אנשים היו מביאים כסאות מהבית ויושבים לצפות בסרטים. בין היתר הקרינו שם סרטי צ'רלי צ'פלין והשמן והרזה. היה מפעיל שסובב ידנית מכונה להקרנת כתוביות בעברית. לפעמים הוא היה מפגר והיינו צועקים לו להתקדם למקום הנכון. הקרנת הסרטים במתכונת הזו עברה משכונה לשכונה ולפעמים היינו הולכים לשכונה אחרת כדי לצפות שנית בסרט. לשיכון רסקו יש זכות יוצרים על שמחות משפחתיות בגינה הצמודה לבית. תושבי רעננה העשירים, שגרו בשכונות יוקרתיות יותר, העתיקו את ה "פטנט" הזה. התימנים של רסקו היו עושים מסיבות גדולות אצלם בחצר לכל אירוע משפחתי ותושבי השכונה היומגיעיםבהמוניהםלכולם.אירועכמוחתונהלמשל נמשךמספר › 10 המשך בעמוד

שיכון עממי

גן הילדים השכונתי לא היה דתי, ולכן המשפחות הדתיות, שלי ביניהן, שלחו אותנו הילדים לגן דתי ברחוב קלאוזנר במרכז המושבה, שם התחככנו עם ילדי הוותיקים. גם בבית ספרנו הדתי יבנה הכרנו תלמידים אשכנזים מכל חלקי המושבה. תושבי השכונה באו מעדות שונות. היו לנו שכנים תימנים מצד אחד, אשכנזים ממול והלאה ברחוב - מרוקאים. אנו הילדים שיחקנו כולם עם כולם ונוצרו קשרים טובים בין האימהות. אמי למדה משכנתה האשכנזית לאפות עוגת שמרים ועוגה זו כיכבה אצלנו במשך תקופה ארוכה. היו יחסי שכנות טובים, שיתוף פעולה ועזרה הדדית. רוב הגברים בשכונה עבדו בעבודות כפיים, בעיקר בחקלאות. למיעוטם היו חנויות. הרבה ילדים סיימו את לימודי היסודי ולא נותבו ללימודי תיכון אלא הלכו לעבוד. הוריי דאגו שאני ואחיי נמשיך לתיכון ולמדתי בתיכון ברמת גן. האנשים בשכונה היו קשי יום. לרובם לא היה רדיו. יום אחד אבי קנה רדיו. באותה תקופה כיכב בקול ישראל תסכית המתח בהמשכים "פול טמפל" שפרקיו שודרו בימי שלישי בערב. כך יצא שאנשים היו מגיעים אלינו בזמן השידור ומאזינים. לרוב אנשי השכונה לא היה אפילו מגהץ חשמלי. לנו כן. שכנה שלנו, חיילת, נהגה לגהץ אצלנו את המדים שלה. שירותים רפואיים קיבלנו במרפאה שהייתה ממוקמת במחנה העולים לא רחוק מהבלוקונים. יום אחד נסגר מחנה העולים והופנינו למרפאתשועלי (ברח' אליעזר יפה). לא הייתה תחבורה ציבורית, וכדי להגיע לשועלי נאלצנו ללכת ברגל דרך הפרדסים. אני זוכרת תקופה שלא יכולתי ללכת בגלל פצעים ברגליים. שכן שלנו, איש ערירי בעל עגלה רתומה לחמור, היה מסיע אותי ואת אמי למרפאה. בתמורה, אמי הייתה מביאה לו אוכל. במהלך השנים הרבה מהתושבים מכרו את הבלוקונים שלהם ועברו להתגורר בדירות במרכז העיר. חלקם מצטערים שעשו זאת. אפשר להבין מדוע עברו לאור המציאות העגומה של היות השכונה מרוחקת ממרכז המושבה גאוגרפית ורגשית. כמאמר הפתגם, רחוק מהעין רחוק מהלב. השכונה לא זכתה לתשומת

7

10/2021 - 292 רעננה