כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה יולי 2022 - גיליון 301

לאה קליין מאת: 

דינה קמחי

דינה הגיעה לביתי כשבידה אלבום דק שכריכתו יפהפיה. "זה מעשה ידי" אמרה לי, "זהו חפץ היקר לי מכל. אספר לך, כשנשב ונשוחח". דינה קמחי, אלמנה, לה שני ילדים, ארבעה נכדים. בהולנד, ומשם נלקחנו 1936 "את ילידת הארץ?" אני שואלת אותה. "לא, היא ענתה. נולדתי בשנת לאמסטרדם, שם היה הגטו בו שוכנו כל היהודים. גרנו בבית נפרד – אני, הוריי, סבתא 1943 בשנת ושני אחיי. שם עברנו 'טרום שואה'". אני הייתי כבדת שמיעה ולא שמעתי כלום מן הנעשה סביבי".

סיפור תמונה

צילום: אורה דולב

נולדת כבדת-שמיעה? "לא. כשהייתי בת שלוש, אימא הרגישה שאני לא שומעת. לא הגבתי כשקראה לי. אני זוכרת שבערך

מגיל חמש היה בא אלינו מורה הביתה, הושיב אותי על שולחן מול מראה, וכך לימד אותי להרגיש את הקול בגרון ולימד אותי להוציא קולות. אימא שלחה אותי לבית ספר לכבדי שמיעה. שם למדנו ריתמיקה בליווי מוסיקה, והרגשתי את התנועות ברצפה מתנודות הפסנתר. המורה תמיד העמידה אותי ראשונה בשורה. אהבתי את השיעורים האלה. שם הייתי רק שנתיים, כי הגרמנים אסרו עלינו ללכת לבית הספר. אני זוכרת את ערב ראש השנה, כשבאו הגרמנים לאסוף אותנו, וכל המשפחה נלקחה במשאית למחנה מעבר בגבול הולנד-גרמניה. לאחר שנה וחצי שם, נלקחנו לברגן בלזן, מחנה קשה עם מחלות ורעב. אבא היה סדרן עבודה. בכל יום היה צריך לדאוג לספירת האנשים. אני לא כל כך הבנתי מה הולך, בגלל הליקוי בשמיעה, ולא סבלתי מן הקורה מסביב. הכול היה לי מובן מאליו, כי אימא וסבתא שמרו עליי שלא אראה דבר. הזמן האהוב עליי ביותר היה כל פעם שנפגשתי עם אבא. היינו יושבים בפינה שקטה, והוא סיפר לי את סיפורי התנ"ך מתוך פנקס קטן, שבו צייר בעיפרון ציורים נאיביים: משה בתיבה, לוחות הברית, סולם יעקב, ועוד. את הפנקס שמר במכנסיו

לקחו את 1944 לאורך כל הדרך, וזה האלבום עם הציורים שהבאתי להראות לך. היום הפנקס המקורי נמצא ב"יד-ושם". בשנת משפחתנו ועוד אנשים במשאית מברגן בלזן למנזר, והתנאים שם השתפרו; יחס טוב, אוכל וחבילות מן הצלב האדום. כל זה היה תמורת שבויים גרמנים. הגיע חג הפסח, חלק מן האנשים אפו מצות, ערכו שולחן, אך לא היו הגדות. אבא עם עוד חבר כתבו את חזרנו להולנד, ולמזלנו כל משפחתנו 1945 ההגדה מתוך הזיכרון ובעזרת חומש קטן. גם ההגדה הזאת נמצאת ב"יד ושם". בשנת שרדה. התחלנו מחדש. למדתי בבי"ס מונטיפיורי והתקדמתי יפה". מתי עליתם ארצה? . גרנו בבני ברק, ואבא קיבל מיד עבודה. באותו זמן, בבית חרושת פיליפס, ייצרו מכשירי שמיעה. זה היה 1950 "עלינו בשנת חידוש. אימא ישר רכשה מכשיר זה, שהיה מאוד גדול ובולט על החזה, עם שני חוטים שמובילים לאוזניים. התביישתי ללכת לבית הספר. כל בוקר הייתי בוכה, ולא רציתי ללכת ללמוד. לאחר זמן עברתי לפנימיית ׳בית צעירות מזרחי׳, שם למדתי עבודות יד וכלכלת בית, וכשסיימתי, למדתי בירושלים ריפוי בעיסוק. חשבתי שאני אבין את האנשים בחוסר שלהם, כמו שאני הרגשתי". היכן עבדת? "במועדוני נוער ביפו. באותו זמן הכרתי את בעלי, שגם הוא היה כבד שמיעה. גרנו בבני ברק. במשך השנים הקמנו שם את משפחתנו". במה עסק בעלך? "תחילה הייתה לנו חנות והיא נסגרה. בעלי למד מיסטיקה ונתן שיעורים בקבלה, ואני עברתי לעבוד בבית לוינשטיין ברעננה, ולימדתי נשים מוגבלות איך להסתדר עם מכשירי עזר. במשך השנים עברנו לגור בנופים בשומרון, שם בעלי חלה, וחזרנו לגור ליד הילדים. בעלי נפטר, ואני התחלתי להיות פעילה במועדון "עמך" של ניצולי שואה, שם השתתפתי בהוצאת עיתון ופעולות חברתיות". מתי עברת לדיור מוגן? "לאחר כעשרשניםשגרתי לבד. כאן אני משתתפתבמערכתה'מגדעלון', ביטאון דיירי המגדליםבכפרסבא. לפני שהגעתי השתילו לי שתל לשמיעה, וזה שיפר לי את היחס עם החברה; התפתחתי, קיבלתי ביטחון, ואני מרוצה מן המקום ומן החברה". Cleah1@walla.com

3

07/2022 - 301 רעננה