כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אוגוסט 2023 - גיליון 314

רינה פריד

לאה קליין מאת: 

"אני מבקשת שלא תפרסמי את הכתבה שראיינת אותי", אמרה לי רינה פריד, "לא עצמתי עין כל הלילה". את רינה ראיינתי לפני יום השואה, והיא סיפרה לי על עברה הקשה בשואה. השבוע נפגשנו שוב, לפי בקשתה. "אני רוצה לספר לך, אבל רק את הדברים הטובים שקרו לי", אמרה. ברור שהסכמתי. רינה, אלמנה, לה שלושה ילדים, שישה נכדים ושישה נינים. נתחיל בעברך. "נולדתי בקרקוב בפולין. היו לי שלוש אחיות בוגרות. אבא רצה בן, אבל נולדתי בת, והוא לקח אותי להרבה טיולים. חיינו חיי משפחה נוחים; דירה גדולה, טלפון, רדיו – משפחה בורגנית, לא ציונית. למדתי בבית ספר בו דיברו יידיש, הצטיינתי בספורט, אהבתי מאוד סקי וריקודים על הקרח. אחרי כיתה ג' הכל השתנה. נכנסו הגרמנים לקרקוב, וכל חיינו השתנו. הם לקחו את

סיפור תמונה

צילום: אורה דולב

הדירה שלנו, ואנחנו ברחנו לכפר פולני ששם משפחתי שכרה דירה. אחותי הייתה נשואה עם ילד, הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות, וכך יכלה להסתתר. אחות אחרת התחברה לפרטיזנים, ואחת נשארה איתנו. משם הוכנסנו לגטו. איבדנו את ההורים, ואני נשארתי עם אחותי. משם נשלחנו לאושוויץ, וכאן החלו הצרות". אני מבינה שזה הקטע שקשה לך לספר. ספרי היכן היית לאחר התקופה האיומה באושוויץ. "לאחר שנה בערך הכניסו אותנו לרכבת עמוסה באנשים שנסעה הלוך וחזור המון ימים, עד שפתאום יום אחד נעצרה, והשומר הגרמני נעלם. פתחנו את הדלתות. ראינו שאין גרמנים בסביבה. הבנו שניצלנו. התברר שהגענו לדנמרק, והאחיות של הצלב האדום החלו לטפל בנו. כל זה היה בזכות הנסיך ברנדוט השוודי. לאחר זמן קצר עברנו להלסינבורג בשוודיה, ושם נכנסנו DDT לבית ספר ענק שבו אולמות עם מיטות מכוסות בסדינים נקיים וכותנות מנייר שנוכל להחליף כל יום. ריססו אותנו ב כי היינו מלאי כינים. משם עברנו ללמוד בבית ספר שהיה מיועד רק לבנות. בית הספר היה על שפת האגם – מקום יפהפה. שם גם גרנו; בכל חדר שתי בנות. קיבלנו בגדים יפהפיים, אוכל בלתי רגיל, טיפול מלכותי! אפילו מורה לסקי, וכן טיפולי בריאות. שוודיה החזירה אותי לחיים, כי בעבר רציתי למות. שם היינו כשנה ועברנו לבית ספר של עליית הנוער, שבו למדו גם בנים, ושם למדנו מקצועות שונים. חצי יום למדנו ובחצי השני עבדנו. לשם הגיעו שליחים מהארץ שסיפרו לנו הרבה על ציונות. הושפענו מן הסיפורים והחלטנו, כמה חברים, לעלות לארץ לבנות קיבוץ. הלכנו לעבוד אצל חקלאים כדי לאסוף כסף לקנות בגדים ומצרכים לקראת עלייתנו. לקבוצתנו קראו 'שרשרת'. כולנו היינו יתומים". איך ומתי עזבתם את שוודיה? "עלינו בלילה על אונייה שנקראה "חיים ארלוזורוב". לובה אליאב היה הקפטן הנפשי שלנו. בדרך התחלנו לטבוע. האונייה התמלאה מים, ואונייה אנגלית הצילה אותנו. היינו שישה שבועות בים. הגענו לבת גלים בחיפה, והאנגלים שהיו אז בארץ החזירו אותנו לקפריסין. שם גרנו בפחונים. למדנו עברית ומקצועות שונים. אני התחלתי ללמוד חובשות. כמו כן למדנו להשתמש בנשק". מתי עלית ארצה? . הגענו לעליית הנוער בעין גב, שם התחלתי לעבוד במרפאה. לאחר כחצי שנה, כשכל קבוצתנו הגיעה מקפריסין, 1947 "בשנת הגענו להכשרה בגבעת חיים. התחילה תקופת המאורעות. חלק מהחברים התנדבו לפלמ"ח, ואני המשכתי לעבוד כחובשת. רצינו להתיישב בנגב, להקים קיבוץ, אבל טבנקין אמר: "אתם תקימו יחד עם נוער מחיפה קיבוץ בטנטורה, שהיה כפר ערבי. עלינו לגבעה ליד טנטורה וייסדנו את קיבוץ נחשולים". מתי נישאת, והיכן הכרת את בעלך? "את בעלי אריה הכרתי בשוודיה, אבל לא היינו זוג. פה בארץ הוא היה בפלמ"ח ואני בצבא, נפגשנו ונהיינו לזוג. נישאנו בשנות השישים. התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות". היכן גרתם? "היינו חברי המשק נחשולים, ושם הקמנו את משפחתנו. אני הייתי אחות יחידה בקיבוץ, ואריה בעלי – מזכיר הקיבוץ ומדריך נוער". מתי עברת לדיור מוגן? שנה עברתי למגדלי הים התיכון בכפר סבא עם בעלי אריה שנפטר כאן. השתתפנו בחוגים רבים, והוא היה גם 11 "לפני כ חבר במקהלה. כיום אני ממשיכה להשתתף בחוגים, בעיקר בהרצאות, ונפגשת הרבה עם חברותיי הטובות. מבלה הרבה בחיק משפחתי, שמחזיקה אותי בחיים. דרך אגב, רציתי לסיים ולומר לך, שאת האונייה חיים ארלוזורוב רוצים להפוך למוזיאון, ויהדות שוודיה עוזרת במימון". Cleah1@walla.com

3

08/2023 - 314 רעננה