כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה ספטמבר 2024 - גיליון 327

צרפת החיים של אימי בימוי: ז'וליאן קרפנטייה משחק: אנייס ז'אווי, וויליאם לבגיל מלכה מהולל מאת: 

סרט

ישנם נושאים שאי אפשר למצות אותם, שדנים בהם בציור, בפיסול, בשירה, בפרוזה, בתיאטרון ובקולנוע – ובכל זאת אי אפשר לתפוס בהם את המהות, לגעת בשורש העניין, לנער מהם את ערימת הרגשות המכבידה. כזה הוא הנושא הבלתי נגמר: אימא. משחר הציביליזציה זה היה נושא כבד למשא, ומשחר התרבות התעסקו בו. הגרסה החדשה של במאי הקולנוע ז'וליאן קרפנטייה מצליחה להביא זווית שונה ממה שהורגלנו אליה. ראשית מדובר באימא ובן, ולא בבת שאז היחסים תמיד יותר מורכבים, ושנית האימא לוקה בהפרעה דו קוטבית, ובלשון העם: מאניה דיפרסיה, ולא בדמנציה או אלצהיימר כפי שאנו רגילים לחוות עם אנשים בגיל המבוגר (ראו ביקורת הספרים בעמוד זה). מהות ההפרעה היא תנודות קיצוניות במצב הרוח לשני הצדדים. במאניה מצב הרוח הוא אנרגטי, חיוני ושמח באופן קיצוני, ואילו בדיפרסיה ניכרת שקיעה לתוך דיכאון, שתיקה, וניתוק מהסביבה. התרופות המצויות בשוק היום לא ממש יכולות לרפא את המחלה. לפייר יש חנות פרחים וניכר בו שיש בו תשוקה לעבודתו במיוחד לאור העובדה שהוא עומד לחתום על חוזה גדול שישנה את חייו, לפחות מן הבחינה הכלכלית. בעניין חיי האהבה ניכר בו שמשהו תקוע לו בגלגלים והוא אינו מצליח להשתחרר ממנו. המשהו הזה הוא אימא, ואימו בורחת מהמוסד בו היא מאושפזת ומופיעה בבית סבתו/אימו שכמובן מזעיקה אותו. כל מה שהוא צריך לעשות זה לקחת אותה משם ולהחזירה למוסד בו היא מאושפזת, אלא שברגע המפגש והיציאה לדרך הופך הסרט לז'אנר הידוע של סרטי מסע. הנסיעה, על כל ההרפתקאות הקורות במהלכה, וקורות הרבה, הוא מסע בתחנות החיים ובמהלכו נשאלות שאלות קשות וניתנות תשובות קשות, או שלא ניתנות בכלל. פייר כועס. כועס על החיים הקשים שהיו לו בגללה, כועס על שאינו מצליח להשתחרר ממנה, ובהחלט כועס על עצמו שאינו יכול להיפתח לאהבה אף שזו מצפה לו מעבר לפינה. במהלך המסע המשותף הם עוברים בבית ילדותו, הם עוצרים ללון במלון, הם נכנסים למועדון קריוקי בו לוקחת האם את המיקרופון ושרה בתשוקה גדולה, מישהו אפילו מפלרטט איתה בתחנת הדלק, הם עוצרים לפיקניק בחוף הים ועוד ועוד. בסוף הוא מחזיר אותה למוסד, אבל זה לא באמת הסוף. זה לא הסוף כי אין סוף. סרט מעורר מחשבות עמוקות כמו גם נוגות, אבל בהחלט שווה לראותו. "זאת אני אימא, חמוטל", אומרת הצעירה לאימה הדמנטית בתקווה שתזהה אותה. חמוטל, נשואה ואם לשתי בנות מתבגרות, מבקרת את אימה הדמנטית במחלקה הסיעודית ודווקא שם, כשהיא מוצפת זיכרונות על חוויות הילדות שלה מיחסיה עם אימה הנוקשה, היא פוגשת אדם, שאול אינלנדר, בן לחולה שמאושפז שם, ומתאהבת. חדרו של אביו סמוך לחדר אימה ועד מהרה הוא מזמין אותה לקפה ומשם מתפתח הרומן האסור לסיפור אהבה של ממש. שאול, ישראלי שירד מהארץ נישא לאמריקנית והוא אב לשלושה ילדים. הגיע ארצה לסעוד את אביו החולה, ללא הגבלת זמן חזרה. בעלה של חמוטל, ארנון, הוא קיבוצניק שלוקח הכול בקלות וצוחק, אולי לועג, לכל דבר. הוא לא מסוגל להבין את הסערה המתחוללת בנפשה של חמוטל המתמודדת עם אובדן הזיכרון של אימה וזיכרונות הילדות הלא פשוטים שמציפים אותה כשהיא יושבת מולה. לעומתו, שאול מתמודד עם חוויה דומה ומבין ללבה והחוויות המשותפות מקרבות ביניהם. לא רק בעלה של חמוטל, גם בנותיה, הילה ומיכל, לא מבינות ללבה, וכועסות עליה כשהיא שוכחת להגיע לאסיפת הורים של בתה או לאסוף אותן מהחוג. בבית לא מבינים מה קרה לאימא ומתייחסים אליה בזלזול, תחושה שמזכירה לה את החרם שהטילו עליה הבנות בבית הספר בילדותה. חמוטל מצליחה להסתיר את הרומן האסור לאורך תקופה. בחופשת הפסח היא לא מצטרפת למשפחתה הנוסעים לקיבוץ ועוברת לגור עם שאול בדירת אביו החולה, שם הוא מתגורר בזמן שהותו בארץ. בספר מתארת הסופרת, בצורה מרתקת ואמינה, דמויות שונות של חולים ובני משפחותיהם, היא מתארת את הבזקי הזיכרון והשכחה שהם חווים. בתה של אחת החולות יושבת מול אימה, זקנה מצומקת ומבוהלת עם אלבום תמונות, ומנסה לעורר את זיכרונה באמצעותן. "מי זה? ומי זה?" היא שואלת ונענית בשתיקה. בתוך ההלוצינציות שחווה אימה של חמוטל, שבעברה הייתה אחות ראשית במרפאה, דמות מכובדת בשכונה, היא מחליטה שחתנה ונכדותיה החליטו להרוג את בתה ומזהירה אותה מפניהם. כשהיא סועדת את אימה עולים בה רגשות מעורבים, מחד, זיכרונות קשים מהילדות, אבל מאידך, היא חשה חמלה כלפי אימה, האחות שפרה המכובדת בקהילתה שהידרדרה לשפל כזה בשל איבוד זיכרונה. כיצד יסתיים הרומן האסור? האם תשתפר מערכת היחסים של חמוטל עם בני ביתה? זאת יגלה הקורא לקראת סוף הספר. Yehudit_helfer@walla.co.il סביון ליברכט איש ואישה ואיש / יהודית הלפר מאת:  malcamehulal@gmail.com

ספר

13

09/2024 - 327 רעננה

Bring them Home now