כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה נובמבר 2024 - גיליון 329

בספרים בחדרי חבריי, בזמן שהם אכלו. זה היה בסדר מבחינתי. הכבוד המרוקאי כפי שחונכתי בבית, אתה מבין." הקיבוץ כעוגן הצלה בשלב מסוים עברה משפחתו של וקנין מהמעברה לשיכונים בשכונה ד' בבאר שבע שאוכלסו רובם ככולם ביוצאי מרוקו כמותם וכך יצא שהם גרו במעין גטו תרבותי. "משם יצאו מיטב הפושעים של אזור הדרום", נזכר וקנין בעצב. "רבים מחבריי לילדות כבר אינם בין החיים, או עדיין מרצים עונשי מאסר". למרות גורלם הקשה של חבריו, וקנין נמנע מלשפוט אותם. "הם אנשים טובים", הוא מסביר, "אני מבין את המצוקות שהובילו אותם לדרך זו". השתנו חייו של וקנין כשעבר לקיבוץ משאבי שדה. 12 בגיל על המושג 'קיבוץ' שמע לראשונה בבית הספר ומיד התאהב ברעיון. הוא עבר בהצלחה את מבחני ההתאמה של עליית הנוער. אחיו הגדול, בתמיכה שקטה, זייף את חתימת אביהם על הטפסים הנדרשים. "אבי היה דתי ולא הסכים שאלך לקיבוץ," מסביר וקנין. "בתפיסתו, שם אוכלים חזירים ושפנים". רק כעבור חודשים אחדים הבחין אביו בהיעדרו. "פתאום הייתי חסר לו בנוף," נזכר וקנין. "התגובה הראשונית הייתה קשה. אבא נמנע מלדבר איתי במשך כחצי שנה, ובביקוריי בבית הוא התעלם ממני כליל. אבל בסתר לבו, אני חושב שהוא אהב את זה, הלימודים היו חשובים גם עבורו, דבר שהוא עצמו לא זכה לו בילדותו ובנעוריו". הלם תרבות "שוב עברתי איזשהו סוג של הלם של תרבות," הוא משחזר. "פתאום היה לך אוכל בשפע, היו לך בגדים. זה היה סוג של הלם עבורי". למרות ההלם הראשוני, וקנין השתלב במהירות, סיים לימודיו, התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים. לאחר שירות של שנתיים וחצי, נפצע באחת הצניחות ועבר לשרת כקצין אפסנאות במחנה פיקוד דרום. עם שובו לקיבוץ מילא מגוון תפקידים: "הייתי פלאח, עבדתי בנוי, הייתי מחנך, הייתי מדריך, הייתי מורה במשך ארבע שנים," הוא מספר. למרות שלא עבר הכשרה פורמלית להוראה, לימד ספורט והיסטוריה יהודית בבית הספר של הקיבוץ. אחד השיאים בחייו של וקנין היה כאשר נשלח כשליח לניס שבצרפת, להקים את הקן של תנועת "הבונים דרור". במשך שנתיים הדריך את הנוער היהודי המקומי, ועם שובו ארצה הביא עמו כמה מחניכיו שהחליטו להצטרף לקיבוץ. לצד פעילותו החינוכית, וקנין היה ספורטאי שנה. 20 מחונן. הוא שיחק כדורעף בליגה הארצית במשך כ- מרתונים בארץ ובחו"ל, וחולם על ריצת 16 בנוסף, הוא רץ מרתון נוספת למרות גילו המתקדם. למרות שהקיבוץ עודד אותו ללמוד באוניברסיטה, הוא העדיף ללמוד בדרכו שלו: "הייתי יוצא להרבה סמינרים של חודש, חודשיים או שלושה לפי האהבה שלי - תנ"ך, היסטוריה וספורט". ממשלת השיסוי והדיכוי , תקופה ארוכה שבה חווה 43 וקנין נשאר בקיבוץ עד גיל שינויים אישיים רבים, כולל נישואין, גירושים ונישואין שניים. למרות עזיבתו את הקיבוץ, המשיכו הערכים והחוויות שספג שם ללוות אותו בהמשך דרכו. היום מתגורר וקנין בגן יבנה

ִים מ ְְא ֹֹד וְְל ֹֹא נִִגְְמ ָָר ִִים. �ִּ א ֲֲר ֻֻכ ֵנָָה, �ֵׁ ָיו ה ִִיא ׁש ֹׁוֹכ ֶֶב ֶֶת וְְנִִר ְְא ֵֵית יְְש �ָׁ ע ַַכ ְְש מֵֵת ָָהלְְגַַמְְרֵֵי, ָע ָָה... �ָׁ לִִפְְנֵֵיחֹֹדֶֶש או ש

עוני ומצוקה מסכת חייו של וקנין לא הייתה טבולה בדבש. "הגענו ארצה ממרוקו דרך מרסיי למחנה עולים עלום שם, כשהבטיחו לנו שנגיע לירושלים. במקום זה, מצאנו את עצמנו בשדה חרוש עם ארבע שורות של אוהלים, מה שנקרא אז מעברת חצרים. אימי הגדולה, למרות אכזבתה, נישקה את החול ואמרה: 'אני מודה לאל הגדול שהביא אותנו ארצה'. משפחת וקנין הייתה משפחה מסודרת ואמידה במרוקו. לאביו היה מפעל ליצור רהיטים. "תאמין לי שעד היום אני לא מבין מה שכנע את הוריי לעלות ארצה. הם בכלל לא ידעו מה זה ציונות, אבל לפי הסיפור שלהם הגיע השליח מהארץ ואמר להם שהולכים לבנות מחדש את בית המקדש אז הם החליטו שהם עולים ארצה". משפחת וקנין חוותה עוני ומצוקות אך מעולם לא דיברו סרה במדינה. וקנין מספר בחיוך על מצב ייחודי בבית הוריו. "אבא שלי היה נשוי לשתי נשים," הוא מסביר, "והמרוקאים, תאמין או לא, היו יותר חכמים מהאשכנזים בעניין הזה." וקנין מתייחס בהומור לעובדה שבקהילה המרוקאית לא חל "חרם דרבנו גרשום" האוסר על ריבוי נשים. "לנו היה מותר לשאת שתי נשים, לכם אסור," הוא מקניט אותי בעליצות. כך מצא וקנין את עצמו אחים 15- גדל בבית עם שתי אימהות, מטבח אחד משותף, ו ואחיות - משפחה גדולה ומאוחדת תחת קורת גג אחת בברכת החוק והמסורת. וקנין זוכר היטב את העוני המחפיר שאפיין את ילדותו במעברה. "העוני היה עצום," הוא משחזר. "היו שבועות שהיינו אוכלים רק לחם יבש על הפרימוס, עם סוכר למעלה. זה היה הדבר הכי טעים שהיה לי אי פעם. אני עדיין זוכר שבתקופת הצנע היינו הולכים עם תלושים לקבל את המזון שלנו". שחור מחמד בסוף כיתה ה' חל מפנה משמעותי בחייו של וקנין הצעיר. הוא הועבר לבית ספר יוקרתי, השוכן בשכונת הווילות הראשונה והיחידה בדרום הארץ. שכונה זו הייתה ביתם של מהנדסי הכור בדימונה, טייסי בסיס חצרים ועשירי האזור. "המורה החמוד שלי העביר אותי לבית ספר הזה כי אני חושב שהייתי היחיד בבית הספר במעברה שידע קרוא וכתוב. הוא רצה להציל אותי מהבערות והבורות". בית הספר החדש היה שונה מכל מה שווקנין הכיר עד אז. המבנה היה עשוי אבן ומוקף בשערי ברזל וגינה מטופחת. "הייתי 'השחור' (יוצא עדות המזרח - מ.ח.) היחיד שזכה ללמוד בבית הספר הזה," נזכר וקנין. "אחיי טוענים שהייתי 'שחור המחמד', אך אני מתקשה להסכים עם הגדרה זו." למרות הפערים החומריים הצטיין וקנין בלימודיו. בהיעדר ספרים משלו, הוא פיתח יכולת זיכרון מרשימה. הוא היה מוזמן תכופות לבתי חבריו העשירים, אך חש מבוכה רבה. "הריח המשכר של התבשילים היה גורם לריר לעלות בפי," הוא משחזר. "תמיד הייתי מסרב בנימוס להזמנות לארוחות, למרות הרעב המציק. במקום זאת, הייתי משחק בלגו ומעיין

5 › 7 המשך בעמוד

11/2024 - 329 רעננה

Bring them Home now