כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה נובמבר 2024 - גיליון 329

5 המשך מעמוד ›

נכדים "החמודים שלי" כפי שווקנין מכנה 4- ילדים ו 3 ולו אותם. "מאז עזיבתי את הקיבוץ הספקתי לעסוק כגנן (של גינות), שוקולטייר, הייתי בעלים של משתלות וכיום אני עובד כמנהל תפעול ב"משתלת בלבן שבאשקלון". גם בסיום הריאיון אינו יכול וקנין שלא להזכיר את ממשלת השיסוי והדיכוי כדבריו, שבנימין נתניהו עומד בראשה. "כל החבר'ה והאחים היקרים שלי כולם ביביסטים מהזן הגרוע, ותומכים בנאמנות בבנימין נתניהו". וקנין, לעומתם, מגדיר את עצמו כ"שמאלני הבודד" ומביע תחושת ניתוק בדיונים פוליטיים עם בני משפחתו. "אני מרגיש כאילו אני 'מדבר אל הקירות והאבנים'". הוא מאמין שלא יחול שינוי פוליטי בארץ עד שאחיו, שתומכים בנתניהו, ישנו את עמדתם. "נראה לי שהם לא יפסיקו לתמוך בו עד קץ הדורות". וקנין גם מביע חוסר הערכה כלפי נציגים מרוקאים בכנסת, ובמיוחד כלפי השר דוד אמסלם, "הם מייצגים תת רמה ותת יכולת. הם לקקנים מגעילים שמנצלים את נושא הקיפוח העדתי והאפליה לצורכי קידום עצמי. תאמין לי שאיני מבין 'איך הפשפש הזה עלה למעלה'?". כל הביקורות על מדיניות ההנהגה ויחסה לאוכלוסייה מובאים היטב, ללא כחל ושרק, בטורו השבועי של וקנין המתפרסם בין היתר באתר "גן יבנה נט". לדבריו לו ניתן לו לא היה מחזיר את הגלגל אחורה. "איני מתחרט על דבר. אני אוהב את החיים שלי. היו גם הרבה 'פאקים' בדרך, גם הרבה שגיאות, לומדים. אין לי מה להצטער, אני לא בטוח שאם הייתי עושה אחרת המצב היה יותר טוב. אז אני שמח, אני שמח עם השק שלי של הצרות כי אותם אני מכיר, ואת השאר אני מתאר בטור השמיני שלי", מסיים וקנין בחיוך. ׁית � �ִּׁ ּנִִימ ָָה א ִִיש �ְּ ב עוד לפני שנפגשנו כתב לי וקנין את המילים הבאות: "כל מי שגדל בשנים האלה של הצנע וחוסר הביטחון יודע על מה אני מדבר, ואלה שלא גדלו על כך ממילא יתקשו להאמין שאנשים אז (לפחות במעברות) חיו בעוני כזה ובשממה תרבותית וחינוכית. מצד שני, היו אלה שנים שבהם למדנו לשרוד ובעיקר להיות בני אדם שיודעים להעריך אנשים ויודעים להסתפק במועט ועדיין לשמור על צלם אנוש ולהיות שמחים במעט שהיה לנו". גם אני חוויתי את המסלול שווקנין מתאר. גם אני עליתי בגיל חמש עם משפחתי מאחת ממדינות 50- ארצה בשנות ה מזרח אירופה היישר למעברת אוהלים בבת ים על גבעות חול באזור שכוח אל. גם משפחתי חוותה מחסור במזון, וגם אנחנו נאלצנו לרכוש מצרכים בצרכנייה 'השכונתית' (של המעברה) באמצעות תלושי מזון שהנפיקה המדינה. המגוון האתני היה דומה לזה שווקנין זוכר – ערב רב של עולים מעדות שונות – עיראקים, בולגרים, מרוקאים, רומנים, תימנים, פולנים ועוד. גם כשעברנו לשיכון עולים חדשים, שנים מאוחר יותר, המשכנו להיות קהילה מעורבת של יוצאי מדינות ערב ומזרח אירופה. מצאתי נקודות חיבור וחוויות רבות עם סיפורו של וקנין. שנינו ממשיכים להיות חלק מהפסיפס האנושי המורכב של החברה הישראלית. meirch@gmail.com

שנים של כתיבה בו. היא מתגוררת עם בעלה נעם, 22 לאחר מנהל פרויקטים בתעשייה האווירית, וששת ילדיה בלוד. נוה היה בנה השני. הוריה עדיין גרים ברעננה.

נוה עם אבא נעם ואימא עפרה

במאמר שהתפרסם ב"מקור ראשון" תיארת את נוה כמשפחתי מאד ואוהב, ולמרות שחזר בשאלה, הוא כיבד את המשפחה, הלך עם אביו לבית הכנסת בלילות שבת ובבית הניח כיפה על הראש וגם אתם כיבדתם את דרכו. ספרי קצת על נוה. "נוה היה ילד ברוך כישרונות. חכם מאד, מוזיקלי, ניגן בפסנתר, בקלרינט ובמפוחית, השתתף בתזמורת העירונית. אהב את הארץ, טייל הרבה. אהב מאוד את הים. היה חבר טוב, ערכי. היה מדריך בבני עקיבא ולקראת סוף התיכון התנדב בעמותת 'שמחה לילד'. הייתה בו המון שמחת חיים. היה גאה ב'לודאיות' שלו (תושב לוד – י.ה). תמיד חשב על האחר ועל המשפחה. הוא בחר בדרך משלו, אבל השתדל לא לפגוע בנו. היה מנהיג, כריזמטי, אך הייתה בו ענווה. כשהיה מגיע עם אביו לבית הכנסת בלילות שבת היה מחביא את הרובה מתחת לכיסא, כדי לא להתבלט. ברינגטון של הטלפון שלו התנגן השיר של דודו טסה: 'אני רץ, אני חייב להספיק'. ואכן הוא הספיק הרבה". בשבעה באוקטובר הגיע נוה עם הצוות שלו לבארי. הוא הוצב בעמדת המרפאה, כיוון שהיה גם בוגר קורס חובשים, אך הוא רצה להילחם. הוא שכנע חייל להתחלף אתו, נכנס היה בנופלו. הכוח 21 פנימה, עם הכוח הלוחם, ושם נהרג. בן של נוה נלחם בשכונת הזיתים, למרות שהיא שרצה מחבלים. בלחימתם מנעו החיילים מהמחבלים להגיע לשכונות אחרות בקיבוץ ובכך הצילו חיים רבים. משפחתו של נוה נמצאת בקשר עם חברים מבארי, ומדי פעם הם מגיעים לסיורים באזור עם חברים או עם בני משפחה. עוד בהיותם במלון בים המלח, הפתיעו אותם אנשי הקיבוץ בהכינם מזכרות למשפחות עם תמונת הנופל בתוך מסגרת זכוכית. האם ועד כמה, עוזרת לך האמונה להתמודד עם האבל? "אנחנו חלק ממשהו גדול מאתנו. לבורא עולם יש תוכנית ואנחנו חלק מזה. לא בחרתי שהבן שלנו לא יהיה אתנו, אבל אם לא הוא ורבים כמותו מי היה מגן עלינו? מי היה מציל את המדינה? לא שיערתי את גודל הכאב, זהו כאב מתמיד אבל בה בעת אנחנו זוכרים שבננו נהרג בהגנה על מדינת ישראל ובהצלת חייהם של אזרחי ישראל ובכך אנחנו גאים. אני מאמינה שהקב"ה טוב לכל". Yehudit_helfer@walla.co.il

7

11/2024 - 329 רעננה

Bring them Home now