כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה ינואר 2025 - גיליון 331

אינה תואמת ציפיות, רצונות ורגשות", כפי שאומרת גיטליץ. מאת: נילי אפלבוים  רק שלא נהיה שקופים

אילו קשיים חווים הסבים והסבתות? גיטליץ מצטטת את אחת המשתתפות: "אני מחכה שהבת שלי, שאיבדה את הבן שלה, תבוא ותתרפק עליי, תשים את הראש ואני אוכל לנחם אותה, אבל הבת לא באה. היא הולכת לקבוצת תמיכה של הורים שכולים, מדברת עם הילדים שלה ולא איתי. אני כסבתא הולכת על קצות האצבעות לא להפריע לה, לא להציק". משתתפת אחרת סיפרה בקבוצה שהיא הפסיקה להרגיש טעם באוכל. "הכול תפל. אין טעם. שום דבר כאילו לא משנה". "סבא וסבתא בעצם כואבים פעמיים", מרחיבה ד"ר גיטליץ, "זה כאב על אובדן הנכד, אובדן הפנטזיה והציפיות של מה הוא יהיה לאורך השנים ואני גם כואב את הילד שלי שאיבד ילד, כואב את הילדים והנכדים האחרים שכואב להם". התפקיד הזה של סבא וסבתא הוא מורכב ביותר: כשהורה מאבד ילד זה הדבר הכי נוראי, אבל יחד עם זאת הוא במירוץ החיים. יש עוד ילדים, יש עבודה. לסבא וסבתא אין במירוץ את זה. הם כל היום בסיפור של חווית האובדן. הם חושבים איך לא להקשות על הילד, מה גם שהם מתמודדים עם עוד אובדנים: אובדן הבריאות, אובדן חברים, אובדן משמעות. דילמה נוספת שמעסיקה אותם היא איך חווים עצב ושמחה ביחד? איך ממשיכים מצד אחד להתאבל, להתגעגע ולכאוב, ומצד שני להיות במקום שמאפשר חיים והנאה לקחת חלק בשמחות משפחתיות, או סתם מפגשים משפחתיים בשבתות וחגים". מה מנחם? גיטליץ מציינת כי הערך "משמעות" עלה הרבה בקבוצה וזה בא לידי ביטוי אצל החברים באופנים שונים. היו שדיברו על כך שזה מאוד משמעותי בשבילם שהנכד נהרג במדי צה"ל. זה היה חשוב להם לדעת שהוא נהרג במקום ולא סבל, או העובדה שהוא עשה דברים שהוא רצה. חלק מהנופלים בכלל לא היו צריכים להיות מגויסים והם התגייסו מתוך בחירה והבנה שיש סיכון. משתתף בקבוצה שהוא דתי סיפר כמה הדת והאמונה עוזרים לו. אנשים בקבוצה שהם לא דתיים קיבלו ממנו השראה. העיסוק בהנצחה בצד הגעגוע גם הוא ממלא במשמעות. בקבוצה סיפרו על כך שהם עסוקים הרבה בהנצחות. משפחה אחת הכינה לקראת פורים בקבוקי בירה עליהם הונצח שם הנכד. סבתא אחרת סרגה לבבות, וחילקה זאת לחברי הקבוצה שתלו זאת על התיקים. על המשתתפים בקבוצה: חברי הקבוצה, שהגיעו ממגוון יישובים בשרון חלקו מכנה משותף טרגי אחד, אבל עם זאת הייתה הקבוצה הטרוגנית: סבים-סבתות, זוגות-בודדים, ילידי הארץ-עולים, דתיים חילונים, אנשים מכל צדי הקשת הפוליטית. "הייתה אווירה של סובלנות", מציינת בסיפוק ד"ר גיטליץ, "לפוליטיקה לא נתנו מקום, אבל כן אפשרנו לבטא את הרגש מאחורי הפוליטיקה.

דפיקה בדלת. משפחה מנסה לברוח מבשורה, אבל הבשורה אינה מוותרת.

בנכם נפל בקרב. מותו של בן משפחה דומה לפצצת מצרר. הוא פוגע בכל מה ומי שמסביב למשפחה, ולוקח זמן, אם בכלל, עד שלומדים לחיות מחדש עם החור שנפער. המדינה ועמותות שונות מתגייסות לסייע בתהליך, כך מקבלים ההורים, בני הזוג, הילדים, האחים והאחיות עזרה. עד לאחרונה שכחו בתהליך לקחת בחשבון גם את הסבים והסבתות, והם הרגישו שקופים. אבל עכשיו נראה שיש שינוי מבורך.

ד״ר תמי גיטליץ

אריק חורש

אומרת ד"ר תמי גיטליץ, גרונטולגית, מומחית בתחום הזיקנה, שעוסקת בנושא מזה שנה ומנחה קבוצת סבים וסבתות בזמן שאיבדו את נכדם או נכדתם במלחמה: "כמה חשוב לא לזנוח את הקושי של סבא וסבתא. יש להם כאב ויש להם גם חוסן. אני יודעת שאם אני מטפלת בסבא וסבתא שכולים אני משפיעה על כל השבט. איך שהם יקבלו את האובדן זה ממש יירד ויחלחל במורד הגיל של חברי המשפחה. סבא וסבתא מעצבים את הלך הרוח בבית וגם איך מתייחסים לאובדן". ד"ר גיטליץ מנחה את הקבוצה ביחד עם אריק חורש, עו"ס קליני, פסיכותרפיסט מנחה קבוצות וסדנאות. היוזמה להקמת הקבוצה הייתה של שלושה ארגונים: יד לבנים, עיריית רעננה ומרכז אלה. נפגשתי עם גיטליץ לשיחה מרתקת ומרגשת בנושא הסבים והסבתות השכולים, ועל קבוצת הפיילוט שהיא ואריק חורש הנחו. הקבוצה יצאה לדרך ברעננה. אם צריך הוכחה לחשיבות ולהצלחת היוזמה די לשמוע שהתוכנית המקורית של שמונה מפגשים הוארכה בעוד עשרה מפגשים לבקשת המשתתפים. המטרה המרכזית, כפי שנוסחה, הייתה לחזק את החוסן האישי, או "לחזור למי שאני כשבחוץ המציאות

4

01/2025 - 331 רעננה

מחזירים אותם הביתה עכשיו