כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה נובמבר 2025 - גיליון 341

מירי גולדבלט

לאה קליין מאת: 

את מירי גולדבלט הכרתי לפני מספר שנים במועדון הגמלאים ברעננה, והתיידדנו. ביקשתי לראיין אותה, אך היא לא הסכימה. "כל הזמן לא רציתי להתראיין", אמרה לי השבוע, "אבל נכדתי, ששמעה מעט מעברי, החלה להתעניין, ועכשיו אני מוכנה לספר". מירי אלמנה, בעלה, יצחק, נפטר לפני שלוש שנים. להם שני ילדים, שישה נכדים, חמישה נינים.

סיפור תמונה

היכן נולדת? ."1935 "בעיירה ברומניה, בשנת

יש לך זכרונות משם? "גרנו בבית כפרי. אבא היה סוחר ברזל. החצר הייתה תמיד מלאה בברזל ובהרבה עובדים. הייתה לנו מעין מכונית גדולה לחלוקת הברזל, שסוסים גררו אותה. אימא עבדה במשרד כמנהלת העסק. בבית גרו אתנו עוזרת ומטפלת. אני זוכרת שמול הבית היה שטח אדמה רחב שעליו מדי יום רכבו שיירות של גרמנים על תלת-אופניים. אנחנו, הילדים, היינו צועקים לפי בקשתם "הייל היטלר", והם זרקו לנו פופקורן. בבית דיברו הרבה על זה שבקרוב תהיה כנראה מלחמה. בוקר אחד יצאתי לשדה. היו ברקים ורעמים. רצתי הבייתה בבהלה, ואמרתי שפרצה מלחמה. מאותו זמן פחדתי הרבה שנים מברקים ורעמים. בוקר אחד התעוררתי לא בביתי. לא הבנתי למה. חיפשתי את ההורים, ובכיתי שאני רוצה הביתה. הבית שאליו נלקחתי היה בית הדודים בבוקרשט. כנראה ששם היה יותר בטוח. את אבא לקחו למחנה עבודה, ואת אימא ואת כל היהודים גרשו לעיר אחרת, לטימישוארה. כל המגורשים קיבלו מקומות לינה ליד בית הכנסת. היינו שישה ילדים, וכשלקחו את אבא, לאימא היה מאוד קשה. לכן העבירו אותי לדודים. וכך, כשהתעוררתי לא ידעתי היכן אני. בכיתי כל בוקר וכל היום, למרות שהם טיפלו בי יפה מאוד; קנו לי בגדים, לקחו אותי לאופרה. אני זוכרת שכשחזרתי אל הוריי, למרות שהייתי בת חמש וחצי, שרתי את האריות של 'ריגולטו' ו'לה טרוויטה'. אבל במקום 'לה דונה מובילה' שרתי 'לאדונַַי מובילה'. אחרי חצי שנה קיבלנו בטימישוארה שתי חנויות לצורך מגורים. אבל הן היו משני צדי הכביש: כדי לעבור מחדר לחדר היינו צריכים לעבור את הרחוב. כל היהודים שם קיבלו תלושי אוכל ואכלו בבית תמחוי. אנחנו לא אכלנו בבית התמחוי. השוטרים הרומנים ראו שאנחנו לא אוכלים בבית התמחוי, ובאו לברר היכן אנו אוכלים. אימא עבדה וקיבלה תלושי אוכל. התלושים ליהודים היו מסומנים בסימן מיוחד, ואימא מצאה חומר שמוחק את סימן היהודים, כך שהיו לנו תלושי אוכל רבים וחילקנו גם לשכנינו היהודים. המשטרה הרומנית עשתה חיפוש יסודי בביתנו. הרימו את כל הרהיטים, הוציאו הכול מן הארונות. כשהם באו, תלושי האוכל שלנו היו על השולחן, וכשהם דפקו בדלת, אמא כיסתה את התלושים במפת האוכל. הפכו את כל הבית, ורק במפה לא נגעו..."

היית בגן ילדים? "כן! הייתי בת חמש וחצי, והלכתי לגן יהודי. שם למדתי שירים בעברית ושרתי בשגיאות, כי לא הבנתי כלום".

בית ספר? "כל פעם במקום אחר. כי העבירו אותנו ממקום למקום. אבא בינתיים חזר לטימישוארה, והחזירו את הסוסים כדי שיוכל לעבוד. ישבנו הרבה במקלטים, כי כל הזמן היו הפצצות. באחת השבתות אנשי הצבא הרומני סגרו את הרחוב, כי שמעו שהגרמנים באים העירה. לבעל הבית שלנו היה אוטו משא גדול, והוא העמיס אותנו בשבת למרות שהיינו דתיים, יחד עם עוד הרבה יהודים, ונסענו למקום יותר בטוח. בדרך היו המון הפצצות והתחבאנו בשדות תירס. כשנגמרה המלחמה אבא קנה דירה בטימישוארה. שם נרשמתי לבית ספר תיכון, אבל הוציאו אותי כי לא היה להוריי כסף לשלם. שלחו אותי לבית ילדים, ולאחר שלוש שנים עלינו ארצה".

לאן? "לשער העלייה, ומשם לבית עולים בעין שמר. התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון ובסמינר לגננות".

היכן עבדת? "הייתי גננת במעברה במחנה ישראל. לאחר שנתיים בעבודה נישאתי ועברנו לגור בגבעתיים, שם נולדו ילדינו. בעלי, יצחק, עבד כמנכ"ל מפעל תכשיטים בירושלים, ועברנו לירושלים. בארץ היו לנו הרבה חברים. נסענו לנסיעות משותפות בעולם. אנחנו דתיים, וכל מוצאי שבת היו לנו מפגשי חברים". מתי עברתם לרעננה? "מירושלים עברנו לארצות הברית. שם עבדנו בתכשיטים חמש עשרה שנה, ומשם הגענו לרעננה, ויצאנו לגמלאות. ברעננה השתתפנו בחוגי הגמלאים. בעלי יצחק נפטר לפני כשלוש שנים. אני ממשיכה בחוגים השונים ומבלה הרבה בחיק בני המשפחה שגרים קרוב". Cleah1@walla.com

אילן שחם על כסא העץ המרשים למרגלות צלחת הנחושת.

3

11/2025 - 341 רעננה

החזרנו אותם הביתה