כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה ינואר 2026 - גיליון 343

שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות

מאת: אביבה קניג 

את סיפור חייה המלא שמעתי בחדרה בדיור המוגן ברחובות. על הקיר תמונות בעלה עמוס גורן כשהוא מקבל את פרס ביטחון ישראל על תרומתו לצה"ל. הוא נפטר לפני שנתיים ואז עברה לכאן. יש להם שלושה ילדים, שני בנים ובת, נכדים ונינים. "הייתה לי ילדות מדהימה. אימא נטי כה סיפרה לי מרטה: הייתה רוקחת במקצועה ופסנתרנית מחוננת. אבא היה עורך דין. בכל שבת אהבנו ללכת לשחק ביער הקרוב כדי לצוד פרפרים. בגיל ארבע חגגו לי יום הולדת וכאן נסתיימה ילדותי. גברים יהודים, ביניהם אבא שלי. 1000 הגרמנים באו רוצחו כ הוא נתפס ברחוב ונרצח ביער שנמצא בפאתי העיר. בבית לא דיברו ולא שאלתי דבר על אבא. החטיפות ברחובות נמשכו והיה פחד נוראי. אנחנו גרנו באזור שלמשך תקופה מסוימת נחשב לגטו חצי פתוח, כך שאימא שלי המשיכה לעבוד בבית המרקחת. היא גם קיבלה אישור מבעל בית המרקחת שאמר בלעדיה אי אפשר לתפעל את המקום. אבל לא עבר זמן רב עד שהגטו סגר עלינו ואז הבנתי שאבא באמת איננו. הימים היו קשים מאוד. מצאתי את עצמי עם אימא מסתתרות בתוך יצאנו 1942 קבר ריק וזה נמשך עד חג המולד. בחג המולד מהגטו כשהשומרים הגרמנים שתויים וישנים. אימא לקחה אותי בלילה קר ומושלג למחסן בבית המרקחת שהכינה מבעוד מועד. אני, ילדה קטנה, קמה בבוקר בחדר סגור ומסוגר, מנותקת מהעולם החיצוני . הקשר היחיד עם העולם היה חלון קטן בין הקיר לתקרה. הייתי בטוחה שאין מצב שהגרמנים יבואו. אני ילדה בת שבע וחצי, כל היום במרתף חשוך. אימא הביאה לי ספר על יוון עם תמונות של האלים היוונים ואני מדמיינת אותם ומספרת לעצמי סיפורים. באחד הימים אימא אמרה לי שיש מצב שהגרמנים יגיעו גם אליה וייקחו אותה. לא רציתי לשמוע. אני את אימא לא עוזבת. ואז אימא ממשיכה: מצאתי לך משפחה מאד נחמדה שאוהבת ילדים. תלכי לבית הספר ותראי שמים. בבוקר נצא לכיוון הרכבת. שם תחכה לך בת משפחה בשם ילושקה. ואת, הוסיפה, את מעכשיו כריסטינה גרינוביץ, אחיינית של גברת אנה שולץ. אימא הייתה רגועה, מאופרת, שיערה מסודר והיא נועלת נעלי לק, מלבישה אותי בשמלה יפה ונותנת לי תוך כדי הוראות. תהיי נחמדה וחייכנית ואז יאהבו אותך. אם תרצי לבכות מגעגועים תבכי לכרית שלא ישמעו אותך. אל תאכלי בסכין ומזלג, ילדות כפריות אוכלות רק בכף. אל תכתבי לי מכתבים, אני אכתוב לך. הרכבת הגיעה ואימא לא בוכה, רק אומרת לי: את תסעי ואני אבוא אחריך. כך

״שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות כי רק ליהודים יש עיניים עצובות״, כך אמרה לי

מרטה גורן לבית וינטר, ילידת צ'ורטקוב שבפולין, מרבה לספר את סיפור הישרדותה כילדה "נוצרייה" במשפחה מאמצת, דרך בית מעבר לנערות יתומות בגרמניה, בדרך לארץ ישראל. פגשתי אותה כשהיא עומדת על הבמה באולם ההרצאות , נמרצת 90 שבמגדלי הים התיכון ברחובות. אישה בת ומרתקת, עומדת בביטחון עם מיקרופון ביד, מול קהל רב שמילא את האולם כדי לשמוע את הרצאתה בנושא "הבריגדה היהודית וצנחני הישוב היהודי". יש לה זיכרון מופלא למרטה. היא זוכרת תאריכים מדויקים ואירועים לפרטי פרטים. היא מספרת איך אנשי הבריגדה הצילו את חייה והקהל מגיב במחיאות כפיים. סמוך אליי יושבים בנה ישי ובתה נועה, עובדת סוציאלית בעברה שחזרה בתשובה והיא אם לתשעה ילדים שכולם נשואים. היא מספרת לי בשקט ש"אימא עדיין עונדת שרשרת עם מריה...ואני עם כיסוי ראש". אימא. ואני ילדה בסך הכול בת שש״. סיפורה של מרטה גורן לציון יום השואה בינואר. 27- הבינלאומי החל ב

מרתה גורן בדירתה

8

01/2026 - 342 רעננה