כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אוגוסט 2026 - גיליון 350

יודע לעשות פשרות אמנותיות, הוא לא יודע להתחנף והוא לא יודע להיות פוליטיקלי קורקט כדי למצוא חן. זה דורש המון כוחות, כי בעולם המוזיקה המקומי, מי שלא ממרפק את דרכו קדימה או משחק את המשחק, עלול לפעמים להישאר מאחור. אבל הבלוז של דני הוא לא רק סגנון מוזיקלי, הוא האופי שלו. הוא לוקח את הכאב של המקום הזה פנימה, אל הבטן, ואני שם כדי להזכיר לו שיש גם שקט מחוץ לסערה. בסופו של דבר, הקהל שמגיע אליו הוא קהל שנאמן לו לכל החיים, כי אנשים מזהים אמת כשהם שומעים אותה".

הפרעת קשב אם לא האופי הבטלני שלו, יכול היה דני ליטני להיות במקום אחר, כפי שהוא מעיד על עצמו. בתחילת דרכו הוא כתב והלחין לזמרים אחרים ורק מאוחר יותר לאחר ש"התרגל" לקולו שלו, החל להופיע עם החומרים שכתב לעצמו וגם עם חומרים של אחרים. עיקר פרסומו הוא בזכות היותו זמר בלוז מבין הבודדים בישראל. "הייתי ילד פלא. כבר בגיל שש ניגנתי קונצרטים. הוריי היו מושיבים אותי במכות ליד הפסנתר ומכריחים אותי לנגן. אני מרדתי! כל הגאוניות הזו נפסקה באמצע. חבל שלא הרביצו לי יותר חזק הייתי יכול להגיע היום למקומות יותר טובים. אני מניח שהייתי היום מוסיקאי רציני יותר". משבר אמון ליטני מצטנע. הוא בהחלט נחשב למוסיקאי ואמן רציני ביותר מהבולטים והחשובים שידענו. את יצירותיו מבצעים אין ספור זמרים. הוא השתתף בהרכבים מוסיקאליים רבים עם טובי האמנים בארץ כגון: מאיר אריאל ז"ל, יהודית רביץ, דודו אלהרר, שלום חנוך אריאל זילבר מתי כספי ועוד. כיכב במחזמר "איש חסיד היה", שהיה בין מחזות הזמר המצליחים שהוצג אי פעם בישראל והועלה גם בבימות ברודווי עם ההרכב המקורי. חבר ליונתן גפן למופעי סאטירה מוסיקליים שזכו להצלחה כבירה באותה תקופה (שנות השבעים), הופיע בסרטים ("החיים על פי אגפא") והשתתף בהצגות בתיאטרון חיפה: "הוא הלך בשדות", "ריצארד השלישי" ועוד. אבל בבסיס תמיד היה זמר מחאה שנהגו להשוותו לבוב דילן. צבע אחר ערב המחווה בצוותא הוכיח מעבר לכל ספק שענת צדקה בדבריה. הקהל שגדש את האולם לא חיפש טרנדים חולפים או להיטי פופ רגעיים; הוא חיפש את השורשים, את הבלוז האנושי והישראלי שדני ליטני זיקק במשך למעלה מחמישה עשורים של יצירה ויושרה. כשליטני ישב באולם, מוקף בבני משפחתו ובחבריו הטובים ביותר, היה ברור שהתשובות שנתן לפני עשרים שנה – על הזמניות, על המאבק היומיומי ועל הסירוב להתפשר – הן בדיוק הסיבה לכך שהמוזיקה שלו נשארה צעירה, חיונית ונוגעת ללב גם היום. לפתח הר געש כששאלתי את ליטני איך הגיעו להתגורר ברעננה, הוא השיב במשפט אחד: ", הוא צוחק, ואז מוסיף שזוגתו מאסה בחיי הכרך 4 "בכביש הסואנים. ביתם של ה"ליטנים" נמצא באחד האזורים היפים והשקטים ברעננה. "בוא אעשה לך סיור, תכיר את השכנים שלי, והוא מטפס על מדרגה בגדר ומראה לי שביתם גובל בבית הקברות הישן של רעננה. "שכנים יקרים. מתורבתים שקטים, אין לי שום טענות אליהם. אלה השכנים הכי טובים שיכולים להיות. הייתי משוחח איתם בכיף...אבל הבעיה שאיני שומע טוב והם שם בפנים..." שאלתי אותו כבר אז אם נושא המוות מעסיק אותו. "פה ושם. אבל לא בפחד... אני מפחד 'פחד מוות' מכל מיני

צילום: הילה עמנואל גור

פתאום כשלא באת מערכת היחסים של ליטני עם הוריו מעולם לא הייתה פשוטה, ובייחוד לא עם אביו. בראיון שנתן לתוכנית "סוכן , תיאר ליטני את אביו 11 תרבות" של קובי מידן בכאן כדמות עמומה ורחוקה, ולצדה עלו מפיו שני זיכרונות כואבים שממחישים את אופיו. דני ליטני (מתוך הריאיון): "אבא שלי היה מין אושיית בילוי בחיפה, היה בליין, תמיד היו לו חתיכות, צעירות. הייתי חוזר אפילו מהצבא ומוצא מגבת תלויה על הדלת – סימן שיש לו מישהי בפנים, ושאסור לי להיכנס. פעם ירד גשם שוטף, ונאלצתי לישון על ספסל בחוץ כל הלילה. בבוקר חזרתי הביתה, והתברר שלא הייתה שם שום בחורה – הוא פשוט שכח להוריד את המגבת". "וכמה שנים לפני כן, בנסיבות דומות, הוא פספס גם את בר המצווה שלי. הוא היה על שפת הים עם אישה. זה קרה בעקבות מריבה עם אמא שלי, שלקחה אותי ועברנו לגור אצל דוד שלי. הוא אמר לנו שאנחנו לא חוזרים – וזהו, הוא לא בא לבר מצווה". הריחוק הזה מילדותו, כך נדמה, לא נעלם עם השנים – הוא נותר נוכח, במובלע, גם בבגרותו של ליטני: בבדידות שהוא שר עליה בשירים, בקושי להתחייב, ובתיאור החוזר שהוא נותן לעצמו לאורך השנים – "זאב בודד".

7 › 14 המשך בעמוד

08/2026 - 350 רעננה