כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אוגוסט 2026 - גיליון 350

בלב הסערה: שולה בן שטרית לא מוותרת על קריית שמונה ״כאן הנשמה שלי והלב״ עבור שולה בן שטרית, שעשתה את דרכה ממרוקו לישראל וגדלה בבית חם של שבעה אחים בקריית 1963 בשנת שמונה, העיר הצפונית, היא הרבה מעבר לנקודה על המפה. "להיות תושבת קריית שמונה בימים אלו זה לחיות בין אהבה גדולה למקום לבין מציאות מורכבת ומטלטלת", היא משתפת. המלחמה שהובילה לפינוי חסר תקדים של העיר, הכתה בתושבים ועזבה אותם עם אתגרים מורכבים. כשבן שיטרית נשאלת על המצב הנוכחי, היא מדגישה שהיא בוחרת להביט עליו אך ורק דרך משקפי החינוך, הקהילה והחוסן האנושי: "כל חיי עסקתי בחינוך, זה העולם שאני מכירה וממנו אני באה. אינני עוסקת בפוליטיקה, אלא במצב התושבים, בהתמודדות היומיומית ובעתיד של הבית שלנו". "לראות עיר שלמה מתפנה מבתיה היה רגע של כאב עמוק מאוד. המלחמה הזו שברה לא מעט משפחות, ויש פעמים שגם אני קרועה בין הרצון לעזוב למקום קל יותר לבין ההחלטה להישאר ולהתמודד. אבל זו העיר שלי. גדלתי כאן ואני לא עוזבת. החלום שלי הוא לראות שוב את קריית שמונה שוקקת חיים." הגיאוגרפי והחברתי בישראל, שהעמיק עוד יותר בעקבות אירועי המלחמה והפינוי, אינו גזירת גורל עבור שולה בן שטרית. שולה, יקירת העיר, אשת חינוך מוערכת ומלווה פדגוגית באגף החינוך של קריית שמונה, מדברת בראיון חשוף על הכאב שבפינוי, על סוד החוסן הקהילתי, ומסבירה מדוע דווקא עכשיו – החזרה הביתה היא רק תחילתו של מסע שיקום ארוך. מאת: רותי סנדלר  בעוד המרכז דוהר בקצב הסטארט אפים והשווקים הגלובליים, ביישובי הצפון המציאות שונה לחלוטין. הפער

שולה בן שטרית מקבלת תעודת הוקרה על פעילותה החינוכית בקריית שמונה.

הרוח שלא ניתנת לכיבוי כשנשאלת בן שטרית מה מחזיק קהילה מאוחדת כשהקרקע הדדית ותחושת רועדת, התשובה שלה ברורה: ערבות שייכות. ההוכחה הטובה ביותר לכך התרחשה במהלך הפינוי הנוכחי, ברגע אחד שחרט בה חותם עמוק: "אחד הרגעים המרגשים ביותר עבורי היה לראות כיצד אנשי החינוך של קריית שמונה, למרות הקושי האישי, הדאגות המשפחתיות והפינוי שחוו בעצמם, הקימו בתוך זמן קצר בתי ספר ומרחבי למידה אלטרנטיביים עבור הילדים המפונים. הם הניחו את הכול בצד כדי לייצר עבורם תחושת ביטחון ושגרה יש מאין. זוהי ההוכחה שערבות הדדית בקריית שמונה היא לא סיסמה – היא דרך חיים." פרסי חינוך שולה היא אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה. השנה יצאה לגימלאות אך היא מבטיחה להמשיך בפעילותה החינוכית. בתי הספר בקריית שמונה זכו בפרסי חינוך מחוזיים ואף בפרס החינוך הארצי. עבור שולה מדובר בגאווה גדולה אבל היא אומרת: "הפרסים האלו הם לא העיקר. העיקר הוא החותם האמיתי שהשארתי, זה שאני הכי גאה בו, ונמצא תמיד באנשים וברוח האנושית של המקום: במפגשים עם בוגרים – כהורים, כמפקדים, כמנהלים וכאנשי מקצוע מצליחים. אני שומעת שבית הספר היה עבורם מקום בטוח, שהמילה הטובה שלי, הדחיפה קדימה והעובדה שמישהו האמין בהם ולא ויתר להם, גם כשהיה קצת קשה, כשהיו ילדים בקריית שמונה, הם אלה ששינו את מסלול חייהם. אין סיפוק גדול מלדעת שהיית משמעותית עבור ילד ברגעים שעיצבו את עתידו".

8

08/2026 - 350 רעננה