כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - מאי 2019 - גיליון 263

הַגִּיל קוֹבֵע

יצחק קופילוביץ לאה קליין מאת: 

דוד אשל מאת:  נַעֲלֶה לָאֲוִיר רַעְיוֹן וּתְנַסּוּ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶצְלְכֶם בַּדִּמְיוֹן : שֶׁבְּכָל הַמְּדִינוֹת כֻּלָּן אֲבָל כֻּלָּן, בְּכָל הָעוֹלָם, חֹק בֵּינְלְאֻמִּי יִקָּבַע

"אני מאוד מופתעת מסיפורך... המורה המיתולוגי לספורט צבי אפשטיין היה דודך?" אני שואלת את יצחק קופילוביץ. "מדוע את כל כך מופתעת"? הוא שואל. "כי הוא לימד שנים רבות עם המורים ברטוב ומגד בבית הספר העממי. היכרנו אותו בתור רווק עד שנותיו המאוחרות חי לבדו ללא משפחה. ידענו שבשנותיו המאוחרות התחתן עם ד"ר גרינוולד – רופאה ברעננה. ופתאום התגלה לי שהייתה לו משפחה". "אנחנו היינו משפחתו, רק שלא חיינו בארץ" ענה יצחק.

סיפור תמונה

שֶׁגִּיל חוֹבָה לְגִיּוּס לַצָּבָא, יָחוּל בַּשָּׁוֶה בְּכָל הַצְּבָאוֹת

ׁוְהוּא...מִיּוֹם הַיְּצִיאָה לְגִמְלָאוֹת. נַנִּיחַ וְהֵחֵל מִגִּיל שִׁשִּׁים וַחֲמֵש ׁהָאֶזְרָח אֶת חוֹבָתוֹ הַצְּבָאִית יַתְחִיל לְמַמֵּשׁ, אוּלַי לִשְׁנָתַיִם אוּלַי לְשָׁלוֹש עַל כָּךְ נִתָּן לָדוּן וְלִדְרֹשׁ, וּלְמִי שֶׁיְּאַפְשֵׁר זֹאת הַטֶּבַע יוּכַל לְהַמְשִׁיךְ וְלַחְתֹּם גַּם לַקֶּבַע. הַיִּתְרוֹנוֹת הֵם עֲצוּמִים וְיָבִיאוּ לְשִׁנּוּי פְּנֵי הַיָּמִים וּפְנֵי הָעַמִּים. הָעוֹלָם יָעֳשַׁר בְּאַלְפֵי יְמֵי עֲבוֹדָה וּבְאֵין סוֹף יְמֵי לְמִידָה, לֹא תִּהְיֶה פִּנָּה שֶׁלֹּא תּוּאַר וְהַהַשְׂכָּלָה תַּעֲלֶה עַל כָּל הַמְּשֹׁעָר, יָקוּמוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשְׁפָּחוֹת וַעֲנִיִּים יִהְיוּ הַרְבֵּה פָּחוֹת, אֶת הַצְּעִירִים נִרְאֶה עוֹבְדִים וְלוֹמְדִים וְלֹא עִם נֶשֶׁק וְלֹא בְּמַדִּים, הַחַיִּים יָנוּעוּ קָדִימָה  וּבְעִקָּר, לֹא תִּהְיֶה דְּאָגָה שֶׁל אִמָּא, צְעִירִים לֹא יֵהָרְגוּ עַל הֲגָנַת הַמּוֹלֶדֶת וְיִזְכּוּ לַחְגֹּג, הַרְבֵּה יְמֵי הֻלֶּדֶת, הֵם יֵלְכוּ עִם פָּנִים בּוֹהֲקוֹת וְלֹא יַחְשְׁבוּ עַל "מַסַּע אֲלוּנְקוֹת". וּבְהַגִּיעַ זְמַן הַגִּמְלָאוֹת הָאֲנָשִׁים יִשְׂמְחוּ לִשְׁנָתַיִם שְׁלוֹשׁ הַבָּאוֹת, הַרְגָּשָׁתָם תִּהְיֶה כִּשְׁאִיפָתוֹ שֶׁל סַם וְהָאֶגוֹ יַרְקִיעַ וְיַהֲפֹךְ לְמִקְסָם, הִתְגַּיְּסוּתָם, דָּם חָדָשׁ לְגוּף תַּזְרִים וְאֶת הַמּוֹרָל הָאִישִׁי, עַד לְשָׂמִים תָּרִים. כְּבָר בַּבַקוּ"ם בַּעֲלוּתָם עַל מַדִּים יִתְגָּאוּ בִּתְמוּנוֹת שֶׁל יְלָדִים וּנְכָדִים, וְהַנְּכָדִים יִתְגָּאוּ :"סַבָּא שֶׁלִּי חַיָּל" וְכָל אֶחָד יִהְיֶה רַמַטְכָּ"ל בְּפּוֹטֶנְצְיָאל. נִשְׂכֶּרֶת תֵּצֵא גַּם הַכַּלְכָּלָה כִּי אֶת הַכְנָסָתָם יְקַבְּלוּ מִתּוֹךְ הַגִּמְלָה, הָאִמּוּן יִהְיֶה יוֹתֵר מַשְׁמָעוּתִי כִּי לִפְעָמִים, מַסַּע אֲלוּנְקוֹת יִהְיֶה אֲמִתִּי, הַצָּבָא יִהְיֶה יוֹתֵר אֵיכוּתִי וַאֲפִלּוּ הַטַּיָּסִים יָטוּסוּ אִטִּי, הַצָּבָא יָנוּעַ לְאַט ,לְאַט

נינים. 3- נכדים ו 7 , בנים 3 . הוא נשוי לחביבה, להם 1929 יצחק קופילוביץ יליד קובנה, ליטא "הוא היה דודי - אחיה של אמי ובן בית אצלנו. אמו חיה בבית נפרד עם עוד דודה שהייתה את צבי הכרת בקובנה? . בין הציורים 1936 ציירת מדופלמת וכשרונית שזכתה להציג את ציוריה בתערוכה בין-לאומית בקובנה בשנה הייתהתמונהשל אמו. כל המבקרים בעיתונות ציינו, שבחו והדגישו שרואיםאפילו אתהרגשבציור. לצבי היהקשר מיוחד לדודה הציירת והיו משוחחים רבות בנושאים שונים. אהבתי לשבת עם צבי שהיה מספר לי סיפורים ואם הסיפור היה עצוב ידע להמתיק אותו כדי לא לצער אותי. משפחתנו הייתה מאוד מלוכדת ואביו היה שותף לאבי בבית דפוס". ישר לרעננה ומיד הסתדר בעבודה. הדודה שלחה לו את הביקורת על 1935 "הוא עלה בשנת מתי עלה צבי לארץ? התמונה והוא ביקש העתק ממנה שתהיה לו למזכרת והיא שלחה". "אני שורד המלחמה. הצטרפתי לקבוצות שנועדו לעלות ארצה. נקלעתי לתנועת 'דרור' מתי אתה עלית ארצה? . הצטרפתי לקבוצה מכוונת עלייה – קבוצה בה הכינו אותנו לחיים בארץ. השפה המדוברת בביתי 1946 בשנת בקובנה הייתה אידיש. בבית הספר העברי בו למדתי השפה הייתה עברית. בית הספר היה יוקרתי והוא הקנה לנו ידע בתחומים שונים. היו לנו מכשירים לפיסיקה, מפות ענקיות לגיאוגרפיה, טיולים, גן בוטני בו גידלנו צמחים, עצים ופרחים. עד היום אני זוכר את שמותיהם. ידע זה עזר לי בכל שנותיי הבוגרות וגם בחיי בגטו". . כשההורים הלכו לעבודה, בעל כורחי נשארתי לבד. הפכתי למנהל 12 "כשנכנסתי לגטו מלאו לי החיים בגטו המשק של הבית כולו שהיה בנוי עץ. תנאים גרועים, בור שופכין באדמה עם מכסה וכשהיה מתמלא הייתי צריך לחפור לבדי בור חדש. כבר אז התנדבתי לעבודות שונות וקשות. חליתי בשיתוק ילדים והיה חשש גדול לחיי. בכל זאת הייתי חזק והיחידי ששרד מהמחלה. אפילו עם יד אחת משותקת בניתי דברים מיוחדים". "הגעתי באנייה לחיפה. הבריטים קשרו את האנייה לשתי משחתות כדי לגרש אותנו מהארץ. לאן הגעת בארץ? נלחמנו בהם ברימונים תוצרת עצמית שעשינו מקופסאות עם סחבות טבולות בנפט. הבריטים זרקו עלינו בחזרה פצצות עם גז מדמיע והעבירו אותנו לאניית מלחמה בריטית שהחזירה אותנו לקפריסין". "שם התיידדתי עם אחד השליחים ששאל אותי אם יש לי קרובים בארץ. עניתי לו שיש לי קרוב שאינני יודע ושם? אתכתובתו בדיוק, רקאתהשםצבי אפשטיין והואמורה ברעננה. כתבתי אליו והמכתב הגיע. סיפרתי לו אתקורות המשפחה ושלא נשאר אף אחד חוץ ממני שמחכה לסרטיפיקט לעלייה לארץ". "הוא שלח לי מכתב עם סיפור חייו וגם קיבלתי סרטיפיקט". ובהמשך? "חודש בעתלית. לאחר זאת בקריות. התחלתי להתאקלם בארץ, התנדבתי לעבודות והגעת אז לארץ? להיכן? שונות במקומות שונים. אדם נדיב ששמרתי על חנותו קנה לי בגדים – הייתי קטן וצנום. בהמשך הגעתי לקבוץ גינוסר". "צבי הגיע לגינוסר על אופנוע והייתה זו פגישה מאוד מרגשת". והיכן פגשת את צבי? "הייתי תקופה בקיבוץ לוחמי הגטאות שם הכרתי אותה. עבדתי שם כמנהל המסגרייה. היכן הכרת את אשתך? בניתי מוסך, חידשתי באר מים ובניתי קווי מים להשקיה. היה לי ידע עצמי וכישרון במקצועות הטכניים. לאחר שהכירו אותי ואת עבודתי הציעו לי עבודה בכור האטומי ועברנו לגור בגבעתיים. בכור האטומי בניתי הליוגרפים – מכשיר איתות ראייה דרך קרני השמש". "כן, משפחתי ואני המשכנו להתראות לעתים קרובות עם צבי ופגשתי איש מאוד מוכשר נפגשת הרבה עם צבי? לעבודות בגילוף עץ, איש רגיש ומרבה לצלם תמונות אמנותיות של שקיעה וטבע". "אנחנו היכרנו את המורה צבי אפשטיין בצורה אחרת" אני אומרת "פחדנו ממנו מאוד, בעצם פחדנו קצת יותר מנחת זרועו". "אל תשכחי שלמד ב'חידר' ואולי למד משהו מהמלמד" – (הוא מחייך) "כל בוקר במשך כלשנותעבודתו" אני ממשיכהלספר ליצחק "היהעומדעל במהמעלמגרשהספורטכשכל ילדי בית הספר מסודרים בטורים ארוכים ומתעמלים כרבע שעה כשהוא שורק שיר לכת ומתופף בתוף". "התוף נמצא אצלי" אומר יצחק "צבי נפטר בהיותו בטיול בשווייץ. לאחר ה'שבעה' שאלה אותי אשתו אם ארצה משהו למזכרת. ביקשתי את התוף ותמונת אמו שהייתה תלויה בביתו. ואכן קיבלתי את התמונה ואת התוף". "סיפורך נולד" אני ממשיכה "מרצוני לספר את סיפור התוף שזכור לכולנו, כולנו, לכל הוותיקים". "בוודאי, ברצון רב". האם תסכים למסור את התוף לארכיון העיר? Cleah1@walla.com

וְהַחַיָּלִים יִסְתַּפְּקוּ בְּמוּעָט, גַּם הַבְּדִיחוֹת תִּהְיֶינָה שׁוֹנוֹת כִּי צָבְרוּ כְּבָר זָקָן, כֻּלָּן יְשָׁנוֹת, וְכִמְעַט שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה תְּלוּנוֹת אוֹדוֹת מַעֲשִׂיּוֹת לֹא הֲגוּנוֹת. בְּנִי הַשִּׁשִּׁים וְהַשִּׁבְעִים

יַחְסְכוּ לַמְּדִינָה גַּם צְבָא מִלּוּאִים כִּי לֹא יִמָּצְאוּ כִּמְעַט מִשְׁתַּמְּטִים וְכֻלָּם לְשָׁרֵת, יִהְיוּ לְהוּטִים, בְּעִקָּר הֵם יַעֲנִיקוּ אֶת שִׂיא הַתְּרוּמָה : אַף חַיָּל לֹא יַחְשֹׁב עַל מִלְחָמָה. הַדְּבָרִים אֲמוּרִים גַּם לְגַבֵּי הַנָּשִׁים וְהַגִּיל הָרָצוּי הוּא גִּיל הַשִּׁשִּׁים. צָרִיךְ רַק לְהַאֲמִין וְגִמְלַאי הָעוֹלָם יִצְעֲדוּ שְׂמֹאל יָמִין, צְעִידָה זְקוּפָה שֶׁתְּשַׁנֶּה אֶת פְּנֵי הַתְּקוּפָה, לֹא יִלְמְדוּ מִלְחָמָה, יִלְמְדוּ בִּטָּחוֹן לְִצְעוֹד קָדִימָה, לִנְשֹׁם הֵיטֵב וְנָכוֹן

‏ Dbeshel13@gmail.com

3ַ

05/2019 - 263 רעננה