כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה יוני 2020 - גיליון 276

גניבה מצילת חיים

אביבה קניג מאת: 

) מרעננה יש 75( למרים דובי חזן סיפור חיים מרתק שאפשר היה בקלות להפוך לספר מרתק לא פחות,

1945 מרים דובי ואחיה, סוף

והיא אכן עשתה זאת, אם כי זה לקח לה שנים רבות להעז לגעת בפצעהפתוח. בעקבותהספר (!) ספרים, מחציתם 950 הזה היא כתבה עוד סיפורי חיים של שורדי שואה במסגרת הוצאת הספרים הפרטית "דוקוסטורי" שפתחה בביתה. אנחנו נפגשות ברעננה בביתה הנאה של חזן דובי, היסטוריונית, סופרת ועיתונאית, וכבר בפרוזדור ישנה תחושה של כניסה למנהרת זמן. קירות הבית מלאים בתמונות משפחתיות, בקטעי עיתונות מהארץ ומהעולם, בראיונות שונים אותם נתנה, ובצילומים שצולמו לאורך השנים. אז מה מיוחד בסיפור חייך? 12- "בדיוק חודשיים לפני סוף מלחמת העולם השנייה, ב , במרתף חשוך באמסטרדם שבהולנד, בדיוק 1945 במרץ ביום בו אנה פרנק מתה – ביום הזה אני נולדתי. הוריי, אברהם חזן ואיבון אסטלה, שהייתה פסנתרנית כישרונית, הכירו דרך מודעה בעיתון יהודי ונישאו באמסטרדם. זו הייתה החתונה האחרונה בהולנד לפני המלחמה. אבי הצליח בדרך לא ברורה לרשום אותי במרשם האוכלוסין העירוני באמצעות תעודה שנגנבה מנאצי בשם סימון דקר. כך נוצר מצב שבאופן רשמי הייתי מריה, בת של נאצי. אחי הגדול ממני הרמן נולד בכריסמס, פרט שולי ופלאי, שכן זה עזר לו להינצל". בידיים רועדות פותחת מרים את מגירת שולחן הכתיבה ומוציאה מתוכה תעודה ישנה ומהוהה. "את רואה", היא אומרת לי, "זה הדבר הכי יקר שלי. זו התעודה שעזרה להוריי בתי מסתור אצל אנשים 23 לנוע ממקום למקום. הם עברו נוצרים טובי לב, וכך ניצלו, אם כי הסיוט נמשך עוד שנים רבות גם אחרי שהמלחמה הסתיימה. אימא סבלה מפוסט טראומה כתוצאה מתלאות המלחמה והייתה מאושפזת פעמים רבות בבית החולים. היא לא תפקדה ועבודות הבית הוטלו עליי כבר בגיל ארבע. אני הייתי אחראית על הקניות.

ממש בבית הסמוך לנו גרה משפחה נאצית ואני זוכרת, כבר אחרי המלחמה, כשיצאתי בוקר אחד לקניות, הייתי אז כבת חמש, יצא מישהו מהמשפחה ואמר לי: 'חבל שלא נשארת בתאי הגזים'. אימא כל הזמן הזהירה אותי לא להתקרב לשני החלבנים בקרן הרחוב. אחד היה משתף פעולה והשני דווקא סייע להחביא את אימא, אלא שהראשון גילה זאת והסגיר אותה. אימא קפצה מחלון הקומה השנייה כשהיא בהריון בחודש השביעי להריונה". איך נוצר הקשר שלך לישראל? "כבר בגיל שלוש, כשהלכתי לגן יהודי, אהבתי לשמוע את סיפוריה של הגננת על ארץ-ישראל, ומאז חלמתי לעלות , לאחר שסיימתי את 17 ארצה. מימשתי את זה רק בגיל 1963- לימודי התיכון היהודי ע"ש מימון באמסטרדם. ב הגעתי לבדי, הוריי ואחי נשארו בהולנד, ישר לקיבוץ דגניה א', שם התעורר בי הצורך לכתוב את סיפוריהם של ניצולי השואה. איכשהו ראיתי בעובדה שנולדתי ביום בו אנה פרנק מתה – אות להמשיך את נושא הכתיבה".

מרים דובי (יושבת בשורה ראשונה משמאל) בבית הספר "ראש פינה" 1955 באמסטרדם

6

06/2020 - 276 רעננה