כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אפריל 2022 - גיליון 298

כמו שניצל וינאי ), בתלהורים 1936( נוריתחליף: ילידתתלאביב יוצאי גרמניה, כתבתצבאית, עיתונאית, סופרת, אם לארבעה, סבתא לתשעה וסבתא רבתא אביבה קניג מאת: 

פגשתי את נורית בחדרה בדיור מוגן לשם עברה לאור הידרדרות במצבה הבריאותי כדי לא ליפול לנטל על הילדים. עיני התכלת הבורקות ושיער הבלונדיני המתולתל לא דהו עם השנים. היא עדיין אישה יפה. חייה מאופיינים בעשייה רבה ובכל זאת נותרו בה התום, הענווה וכן, גם הגעגוע. ספרי לי על חייך. אני מבקשת. "הייתי ילדה ברמת גן לשם עברנו מתל אביב. נרשמתי לספרייה בבית האזרח, שם עבד ספרן שהבחין ביצר הקריאהשלי. כבר בגיל ששהוא נתן לי לקרוא כל ספר שרציתי. משוםמה נמשכתי לקרוא ספרות על השואה למרות שאין ניצולי שואה במשפחה. הספרים האלה מאוד השפיעו עליי ומאז ועד היום אני קוראת כל ספר שואה שיוצא לאור. כשנכנסתי לתפקיד מנהלת מחלקת התרבות בעיריית רעננה. פגשתי אנשים יוצאי שואה שחוו על בשרם את ההיסטוריההנוראהשהציפהאתהעולם. החלקשלי באלידי ביטוי כשבמסגרת האחריות שלי לטקסים, כתבתי את כל הטקסטים ובחרתי אתהאנשיםשחשבתישייצגו אתהנושאבצורההכי טובה. שלחתי את השיר הראשון שלי לעיתון ילדים 14 כשהייתי בת ושמחתי שפרסמו אותו. אחר כך פרסמתי קבוע בעיתון "דבר לילדים", וכשהתגייסתי שימשתי ככתבת צבאית במחנה גדנ"ע. כל השנים לא הפסקתי לכתוב ולשלוח כתבות בדאר לכל העיתונים. עבדתי בעיתוני הנשים "לאשה", ו"את". את בעלי, מנחם חליף שהיה גרפיקאי היכרתי בצבא. נישאנו ונולדו לנו ארבעה ילדים, שניים מהם חיים בחו"ל. עברנו לרעננה ולאחר מספר שנים התגרשנו". בחדרה ניצבת ארונית עם כל הספרים שכתבה וגם האלבומים של בני המשפחה שהיא שומרת בקפדנות. גם מזכרות אחדות מבית אבא שמורות היטב. מה עניין הצמחייה הרבה? "אני מאוד אוהבת צמחים, והגינה שלי מאוד חסרה לי. כן, החיים שלי השתנו. ההחלטה לעבור לדיור מוגן התפתחה בהדרגה. אני פה כבר ארבע וחצי שנים מתוכן הייתי עצמאית שלוש שנים. יש פה קהילה נחמדה וחיי תרבות עשירים שכמובן הייתי מעורבת בהם. בכל שבת בבוקר הבאתי את כל הלהקות מרעננה בהתנדבות, כמו גם מוזיקאים ומרצים. כרגע אני עסוקה בכתיבת ספרים וסיפורי חיים ואין לי זמן. חוץ מזה גם הבריאות כבר לא מה שהייתה.." היא נאנחת. איך הגעת לעבודה בעיריית רעננה? הגענו לרעננה. בנימין וולפוביץ שכיהן אז כראש 1973 "בשנת העיר פגש את מנחם בעלי שהיה צייר וקישר בינינו. בנימין קרא לי למשרדו ושאל אותי אם אני יכולה לעזור ולמכור באופן סמלי לירות כתרומה לסיום הבנייה של בית יד לבנים 200- לבנה ב שעמד כידוע "כפיל לבן" לא גמור מספר שנים. נעניתי לבקשה. פניתי לאנשים וסיפרתי שאנחנו רוצים לסיים את בניית יד לבנים לירות. על כל 200 וביקשתי שייקנו באופן סמלי לבנה בסכום של קנייה נתתי שובר.. עד היום נשארו לי שוברים. ככה השתלבתי במערכות הציבוריות שממש לא היו מסלול החלומות שלי".

לשניים, ומי שהייתה שנים רבות מנהלת מחלקת התרבות של רעננה. פגשתי אותה לשיחה על רעננה, על החיים, על שניצל וינאי, ספרה האחרון ובכלל. אישה מרשימה. ׳כמו שניצל וינאי׳ הוא סיפורה של משפחה גרמנית-יקית, מקס וטוני ורטהיים, אנשים קרים ומנוכרים, אשר עלו לארץ בחוסר ברירה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, חייהם ניצלו אך הם לא חדלו להתגעגע למולדת הגרמנית. גיבורת הספר היא בתם, גבריאלה גביליין, המנסה לפענח את סודות העבר, לחדור את מעטה ההורים ובעיקר – לאפשר לעצמה חיים נורמליים, לחשוף את הנסתר ולפרוץ מתוך בועתם.

אוטביוגרפיה?

נורית חליף בתחילת דרכה המקצועית

"אבי אריך נולד בברלין, ואימי ידוויגה נולדה בלודז'. אבא עבד כרופא ואימא הייתה אחות חדר ניתוח. הם נפגשו בברלין ונישאו שם. הם נאלצו לברוח מברלין עוד לפני פרוץ המלחמה משום שהיו כבר איומים סמויים ולא נתנו לו לפתוח את המרפאה. הם היגרו לארץ בעל כורחם ולא ממניעים ציוניים וכל חייהם התגעגעו לחיים בגרמניה. חייהם אמנם ניצלו אבל היה להם מאוד קשה בארץ. אני נולדתי בתל אביב ובתעודת הלידה שלי יש חותמת של צלב הקרס הגרמני. זאת משום שמיד כשנולדתי אבא רץ לקונסוליה הגרמנית ודאג שתהיה לי אזרחות גרמנית. בבית אבא היה השולט, הייקה, הקפדן. משהו מהתרבות הייקית עבר גם אלי", היא אומרת ומחזירה כל ספר שהוציאה בדיוק למקומו. "אוטוביוגרפיה? לא, אבל בהחלט הספר מבוסס על החיים".

8

04/2022 - 298 רעננה