כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה ינואר 2025 - גיליון 331

בחור יפה וחייכן. הם גם מראים לי מזכרת שכל אחד מהם עונד על צווארו: שרשרת זהב עם תליון של מפת ארץ ישראל. שרשרת כזו הייתה לניתאי כשיצא לקורס קצינים. היא ייצגה עבורו את אהבתו לארץ. "אנחנו אנשים של נתינה, אבל הוא עבר את כולם. בקיבוץ מאוד אהבו אותו כי תמיד היה שם בשביל כולם". חיזוק לכך המשפחה קיבלה כאשר ישבו שבעה בבית הסבים בנתניה. הגיעו מהדרום זוג הורים של ילד שלמד באותו בית ספר בו למד גם ניתאי. הם סיפרו שהילדים בבית הספר עשו חרם על בנם וניתאי, שהיה בכיתה מעליו, אימץ אותו, דאג לו והגן עליו. כששמע בנם, שהיום משרת בצבא בעצמו, שניתאי נהרג, הוא שלח את הוריו לשבעה לספר מי היה ניתאי. על הכאב מספרת רותי שעזרא לא הפסיק לבכות. היום הוא משתדל להיות עסוק: הוא מתנדב בביטוח הלאומי וגם לומד דף יומי בגמרא. "הכי קשה בליל שבת. הוא היה ילד שמח, הכי חי בשולחן שבת ופתאום אין את זה. החלטנו שלפחות בשבילו נשיר שני שירי שבת לזכרו אבל לא תמיד זה מצליח". עזרא ורותי השתתפו בקבוצה ברעננה: "הייתה לנו קבוצה מצוינת. כל פעם שיצאנו משם הרגשנו שיש פחות על הלב". בעקבות הניסיון הטוב בקבוצה והתחושה שיש להם צורך בעוד חיזוק, הם הצטרפו גם לקבוצות אחרות שקמות בשרון. אני מסתקרנת ושואלת את המנחים עתירי הניסיון בהנחיית קבוצות מה הייתה החוויה שלהם: "זו הייתה אחת הקבוצות המשמעותיות שהנחיתי, כי זה היה מקום מאוד אותנטי", אומרת בהתרגשות גיטליץ, "אנשים הביאו את עצמם, וכדי להתקרב אליהם אנחנו המטפלים היינו צריכים לפשוט שכבות ולא להסתתר מאחורי הדמות הטיפולית. אז גם אני וגם אריק, היו שלבים שגם אנחנו פשוט בכינו בקבוצה כי זה היה כל כך מרגש וכואב". היא מציינת שהשילוב בינה ובין חורש חיזק וסייע להכיל את התכנים המורכבים שהביאה הקבוצה. "הרגשתי שאנחנו עושים פעילות משמעותית וחשובה", אומר חורש, "אנשים דיברו באומץ רב ובכנות על הכאב". וברמה האישית ? "אני עצמי סבא לנכדים קטנים. הייתה לי הזדהות עמוקה עם האנשים והם נכנסו לי עמוק ללב. הם היו בעיניי מקור של השראה וחוסן נפשי. אפשר היה ללמוד מהם הרבה". "ריגשה אותי ההשלמה עם הגורל ותחושת מסכמת גיטליץ ההשלמה שהנכד שנפל בחר את הדרך הזאת למרות שזה כל כך כואב עכשיו. אנחנו בוחרים לחיות בארץ הזו שהיא כל כך מורכבת ויש בה סיכון לאבד את הכי קרובים. זה מאוד חיזק את מי שאני והרגשתי שאני חלק מהמארג הזה. הרגשתי גם את הביחד. יש פלגים בחברה אבל בקבוצה זה היה מקום כל כך מחובר. זה נתן לי המון תקווה למה יקרה כאן. אנחנו מדינה עם הרבה חוסן. הקמנו מדינה על בסיס של טראומות אבל אנחנו יודעים להחזיק. אנחנו חסינים!" appel@eng.tau.ac.il

לכל אמירה ׳איפה היו אלו? איך זה קרה׳? נתנו לגיטימציה. עלה כעס, אבל לא הרבה. הדבר שהכי עלה זה הכאב מצד אחד והגאווה על הבחורים המדהימים האלו שהלכו". ניתן היה לראות בקבוצה סוגי התמודדויות שונים ולכולם היה מקום. אישה שפחות מדברת וגבר שבכה הרבה. מישהי שאמרה שהיא חייבת כל הזמן להיות צמודה לטלוויזיה ואחרת בדיוק ההיפך. לאנשים היה חשוב לשתף מי הנכד שלהם. הם הביאו תמונות ושיתפו איך הנציחו את הנכדים. הנכדים הפכו להיות חלק מהקבוצה. אריק חורש מוסיף: "הקבוצה ענתה על צורך. זה עזר לאנשים ויצר עבורם קבוצת השתייכות. גם לאחר סיום התוכנית שומרים חברי הקבוצה על קשר: הם מתכתבים ביניהם בווטסאפ ונפגשים מדי חודש בבתים או בבית קפה". רותי ועזרא צנחני, סבתא וסבא שכולים: באוקטובר. נפגשתי עם הסבים 7 סרן ניתאי עמאר ז"ל נפל ב רותי ועזרא צנחני שחלקו איתי סיפורים זיכרונות ומזכרות. בנופלו. בשמחת תורה הוא 22 ניתאי בן קיבוץ עלומים היה בן היה בחופש. בבוקר, כשהבחין מהשיחות בטלפון שיש בלגן בעוטף, לבש מדים ואמר לאימו שצריכים אותו בבסיס. עדיין לא קראו לו אבל הוא לקח את הנשק שלו, את הרכב של אבא ויצא לכיוון בסיס רעים, שם שירת. לבסיס הוא לא הצליח להגיע. הוא נלחם בדרך עם המחבלים עד שנפל בצהריים.

רותי ועזרא צנחני עם נכדם ניתאי ז״ל

רותי ועזרא מדברים בכאב גדול על הנכד האהוב ניתאי, השני נכדים ושני נינים. היה להם קשר מאוד קרוב. עם 19 מבין סבא היה עושה סודוקו ולומד פרקי גמרא ועם סבתא הוא היה מתייעץ הרבה. מספר עזרא ודמעות בעיניו: "היה לנו רקע צבאי משותף. הוא דאג שתצא כתבה על שנינו לקראת שנה למלחמת יום הכיפורים. אני הייתי חובש קרבי 50 ציון 143 בשריון, וניתאי גם הוא שירת באוגדה 143 באוגדת בהנדסה קרבית. כשהביא לנו את הכתבה הוא אמר בשמחה שהכתבה תהיה לו מזכרת מסבא. הוא לא ידע שזו תהיה לנו מזכרת ממנו. איזה עולם הפוך!" הם מציגים בפניי תמונות משפחתיות משותפות. ניתאי

5

01/2025 - 331 רעננה

Bring them Home now