כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה מרץ 2025 - גיליון 333

פרידה יורקביץ׳

לאה קליין מאת: 

עם פרידה יורקביץ' התיידדתי במשחק הברידג' בו אנו משחקות יחדיו במגדלי הים התיכון. ביקשתי כמה פעמים לראיין אותה, אך היא לא הסכימה. לאחר זמן ושכנועים רבים, נאותה לבקשתי. נפגשנו בקפיטריה, כשאנו נהנות מכוס קפה, עוגה טובה וזיכרונות עבר. פרידה אלמנה, לה שני ילדים, חמישה נכדים ושלוש נינות. "היכן נולדת?" שאלתיה, "נולדתי בריגה, " ענתה. 1939 בשנת יש לך זיכרונות מריגה? "לא. הייתי בת שנתיים וחצי, ואימא סיפרה לי, שכשפרצה המלחמה נדדנו ממקום למקום והספקנו לברוח ברכבת האחרונה. אבא גויס לצבא הרוסי, ואני התגלגלתי עם אימא בכל מיני קולחוזים עד

סיפור תמונה

שהגענו לקזחסטן, בדרום רוסיה. גרנו במחוז של כורי פחם, שם אימא ניהלה חנות. את הסחורה בחנות שילמו בתלושי אוכל. אימא הייתה מביאה הביתה כל ערב את התלושים למיון, כדי להגיש אותם לחנות המרכזית. היא הייתה שופכת את התלושים הייתי צריכה למיין אותם לפי צבעים. לכל מוצר היה תלוש אוכל בצבע אחר". 4 על המיטה, וכבר מגיל היית בגן ילדים? "אף פעם לא. כשהייתי בת שש אבא חזר מהצבא, ראה ילדים משחקים ברחבת החצר, וביניהם אני – ילדה עם שיער שחור. הוא ניגש אליי ושאל: "איפה גרה משפחת לוין? הראיתי לו. הוא לא ידע שאני בתו. כשנכנסתי אתו לצריף שבו גרנו, אימא עשתה לו היכרות בינינו. כשהסתיימה המלחמה, החליטו ההורים לחזור לריגה. שם שכרנו דירה. מכל המשפחה נשארה רק אחות של אימא שגרה בריגה. אבא התחיל לעבוד, חלה ונפטר כעבור חצי שנה. אימא נשארה בהיריון, בחודש שישי. מצבנו היה קשה, ועברנו לגור בבית הדודה. הדודה איבדה בן במלחמה שנפטר מרעב, והייתה לה בת בת חמש, וגם הדודה הייתה בהיריון. גרנו ביחד הרבה שנים, חיינו כמשפחה אחת". היכן למדת? "בית ספר עממי ובית ספר להנדסאות בריגה". מתי עליתן ארצה? . אימא הייתה מאוד ציונית, ורצתה מאוד לעלות ארצה, אך מריגה לא הייתה אפשרות. עברנו מריגה לפולין, 1958 "עלינו בשנת כי רק משם יכולנו לבוא ארצה. גרנו בלודג' שנתיים וחצי, במחסן פחם קטן, בו היה מקום לשני ארגזים, שעליהם גם ישנו – אני, אימא ואחותי שנולדה בינתיים. לאחר שנתיים וחצי קיבלנו ויזה לעלות ארצה". לאן הגעתם? . נסעתי לנאפולי ברכבת ומשם עליתי על האונייה "הרצל". הגעתי לחיפה ומשם 21 "תחילה אני הגעתי בעצמי. הייתי בת להרצליה, שם היה לאימא אח. אימי ואחותי הגיעו חודשיים אחריי". איך הסתדרתם בארץ? "רציתי מאוד להתגייס לצבא ולא קיבלו אותי בגלל חוסר משקל. לדוד שאצלו גרנו היו שני חדרים שבהם גרנו כולנו. הצפיפות הייתה רבה. בעזרת קשרים קיבלנו צריף בנווה עמל, צריף ללא מים חמים. שם גרנו שנה". ואז? "באותו זמן הכרתי את בן זוגי. כשהגענו מפולין הבאנו אתנו מטען למכירה, שאותו מכרנו למשפחתו של מי שעתיד היה להיות בן זוגי. מצאתי חן בעיני אימו, והיא הפגישה בינינו. נישאנו באולם ביפו, ועברנו לגור בשיכון לזוגות צעירים בהרצליה. שנינו עבדנו ושם נולדו וגדלו ילדינו עד שנישאו. לפני כשש שנים בעלי יוסף נפטר ונשארתי לגור לבד". והחלטת לעבור לדיור מוגן? "ראיתי שהילדים מאוד דואגים לי. רציתי להוריד דאגה מלבם. הייתי מאוד עצמאית. רציתי חיי חברה, והתחלתי לחפש דיור מוגן שיתאים לי ופה בחרתי את מקומי". את נהנית כאן? "החלטה מצויינת! אנשים מקסימים. חיי חברה, חוגים והרצאות. אני גם יוצאת להצגות ובילויים מחוץ למקום. חגים ושבתות אני חוגגת עם הילדים. לפני שנתיים וחצי לקחתי את ילדיי, בנות זוגם ונכדיי, ונסענו לטיול שורשים בריגה. ההתרגשות הייתה רבה. הראיתי להם את מקום מגוריי, סיפרתי להם את סיפורי המקום, טיילנו בפארקים, היינו באופרה ובבית הכנסת. היינו קבוצה גדולה, וכשהגענו לריגה, הבן הפתיע אותנו כשהוציא מטריות, לכל אחד מטרייה, שעליה כתוב שם פרטי, שם המשפחה, . הצטלמנו תמונות רבות, התרגשנו מאוד, ואני במיוחד – זיכרונות רבים עלו במוחי. עד היום, כשאנו 2023 – ושנת הטיול נפגשים, נזכרים וממשיכים לספר זיכרונות וחוויות מן הטיול". Cleah1@walla.com

3

03/2025 - 333 רעננה

Bring them Home now