כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה ינואר 2026 - גיליון 343

- זוגיות חדשה בגיל השלישי 5 המשך מעמוד ›

חרישית אבל קבועה. גם אם אתם אנשים נדיבים. תמיד יש את העניין הזה, את האמירות: היום אנחנו מזמינים את הילדים שלך. בשישי הבא את שלי... גם השאלה ׳איפה גרים׳ מאוד מאוד קריטית. אנחנו החלטנו בשל אילוצים שלו לגור בביתו. עזבתי את ביתי היפה, ולקח לי זמן להבין שזו לא הייתה עזיבה, זו הייתה עקירה. ולמרות שאנחנו מוקפים בגינה יפה עמוסת פרחים, הלב לא מפסיק להתגעגע לבוגנוויליה ההיא בבית הקודם. זה המחיר. בדיעבד אני מבינה שאם עוברים לגור יחד, עדיף שזה יהיה מקום חדש לשני בני הזוג. ששניהם יעקרו ויבנו משהו חדש משותף. זה הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת. אחרת זה תמיד יישאר השכנים שלו, והזיכרונות שלו, והילדים שלו שמרגישים שם יותר בנוח מילדייך. או להיפך. הילדים שלך. ובכל זאת הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם הייתי לוקחת את מטלטליי וחוזרת חזרה לביתי. והתשובה היא - לא. יש משהו מאוד נעים ביחד, בלשבת בערב מול הטלוויזיה יד ביד, בלצאת יחד בחברה, בלהכין יחד את הארוחות המשפחתיות, בזה שיש מישהו שמלווה אותי לרופא, שאני מלווה אותו, בכל זאת הגיל.. אני מרגישה יותר שלווה ואני מרגישה שיש חבר. וסליחה על הירידה לקטנות-כל כך מודה על זה שיש לצדי מישהו כשיש בעיה עם המרזב, או עם יונה שנכנסה לבית. ֽריקים יותר, כל �ֽ אני חושבת גם שהחיים בדירות נפרדות פּ משבר ורוח רעה שחולפת ממוטטים אותם, ובגיל ממש ממש מבוגר זה קשר מאוד קשה לתיחזוק. בחיים בשתי דירות יש אמנם מרחב אישי גדול אבל אחרי הכול אתה מתמודד לבד מול החיים על כל מורכבותם. זיכרון: שנים ספורות לאחר שהתאלמנתי, החבורה שלי, שהייתה פעם שלנו, שכנעה אותי לבוא איתם לצימר. חברותיי האהובות אמרו לי: בואי, אנחנו נפנק אותך, נביא לך קפה למיטה בבוקר, הן הבטיחו לזחול אליי למיטה כדי שלא ארגיש בודדה. הכול קרה, הן קיימו את הבטחתן ובכל זאת יצאתי מהחופשה הזו מרוסקת. כמו שאמרתם, כאן זה שיקף את האין. בחברה זוגית מאוד קשה בלי בן זוג ואת זה אני אומרת למרות שאני מוקפת בחברים. יש לי גם דוגמה הפוכה, של חברה טובה שבחרה לגור עם בן זוגה בבתים נפרדים. אנחנו מדברות על זה שעות. משוות כמובן. המסקנה היא שאין תשובה חד משמעית. בכל מקרה לזוגיות בגילנו יש יתרונות אבל גם מחירים. אני מאוד זוגית, מאוד משפחתית, מאוד חשובה לי התחושה שכשאני חוזרת מנדודיי יש מישהו שמחכה לי בבית, או כמו שאני אומרת לה: "אם בדרך הביתה בלילה התהפכתי לתעלה שמישהו יתחיל לדאוג לי". היא שוחרת חופש יותר. בשתינו יש קצת משני הדברים, השאלה היא מה חזק בך יותר. ושתינו מבינות ששום דבר אף פעם אף פעם לא יחזור להיות כמו אז, בשנים שלפני מותו. במשפחה הגרעינית ההיא. malcamehulal@gmail.com

טובות - הן לא מרגישות בודדות. זה לא ממלא את מקום הזוג אבל בהחלט ממלא צורך. העיקר שלא ייפלו לדכדוך אלא שירימו את הראש וימשיכו. אחרת - אבל ימשיכו. המטרה שלי בקבוצות התמיכה היא לחבר בין הנשים כך שתיצורנה קבוצה שתהווה קבוצת תמיכה זו לזו במהלך החיים החדשים. מניסיון, הביחד של נשים בקבוצות הוא מקום מחבק, מנחם ומסייע ללמוד לחיות וליהנות מהחיים. נשים הרי לא בחרו לחיות לבד אבל אם זה מה שקרה - בואו נוציא מזה את המיטב". מסכמת אורלב: "אני תמיד אומרת למשתתפים בסדנאות שלי: כל אחד כותב את ספר החיים שלו. תכתבו אתם את הספר שלכם". את הסיפור הבא סיפרה לי נ"א (השם המלא שמור במערכת) שהייתה בעבר בטיפול אצל ד"ר זיוית אברמסון. התאלמנתי לא מאוד מבוגרת. אהבתי את נישואיי, אהבתי את בעלי ואהבתי להיות אשתו של...לכן כבר בחודשים הראשונים למותו חלחלה בי התובנה שאני אמצא בן זוג. הייתי אומרת לעצמי: את לא הולכת להזדקן לבד. לתובנה הזו היו מחירים. להחלטה שלא להזדקן לבד יש תעריף גבוה. די מהר גיליתי שפניהם של הגברים שנדמו לי כראויים לי, (והיו פחות או יותר בפרופיל של בעלי והחברים איתם יצאתי בצעירותי), פניהם לנשים צעירות יותר, ולמרות שכל חיי הקודמים הייתי עטופה, מחוזרת, מוקפת, מצאתי את עצמי נאלצת להתפשר, פשוט כך, גם על הגיל. זו הייתה ההפתעה הראשונה. מה שפעם, כשהייתי סטודנטית צעירה, היה כה קל הפך להיות קשה יותר, מתסכל יותר. פתאום העולם לא פרוס לפנייך...היטלטלתי לא מעט במסע הזה למצוא בן זוג ראוי. בסוף מצאתי. אני ובן זוגי חיים יחד. החלטנו אחרי שלוש שנים של חברות לעבור וגור יחד, כי הרי הייתה ההחלטה שאני לא מזדקנת לבד. והיה גם רגע אחד, שגרם לי להחליט, אני אשתף אתכם בו. שכבתי במיטה חולה בקורונה קשה. אף אחד לא הגיע, זה היה בימים המטלטלים של הקורונה, ילדיי האהובים ואישי הגיעו עד סף דלתי, ודווקא אז, לראשונה, חדרו עכברים מהגינה לבית. שכבתי במיטה בחדר השינה בקומה השנייה ומבעד לחום הגבוה, שהיה לי שמעתי אותם מכרסמים מקערת הפירות על השולחן במטבח למטה. זה היה רגע נמוך כל כך, וממנו החלטתי שזהו, עוברים לגור יחד. אבל כן, זו הייתה החלטה מורכבת. לקשר בגיל מבוגר אתה לא מביא רק את עצמך. אתה מביא את עולמך. את ילדיך, את חבריך, ובמקרה שלי, גם את הוריי. בשנים שגרנו בבתים מאוד נפרדים יכולתי לארח את ילדיי ונכדיי בחופשיות, להרגיש מאוד משוחררת, והיו הגעגוע, הרומנטיקה ושמחת המפגש בכל פעם עם בן הזוג. כשגרים יחד 'השלי והשלך', הופכים למוזיקה קבועה בחיים,

6

01/2026 - 343 רעננה