כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה ינואר 2026 - גיליון 343

קוביות שוקולד ומסטיק שלא ידעתי מה זה. לפנות בוקר הגענו לנקודת המפגש והוא חזר והביא לי אוכל ושוקולד. אחר כך הביא אותי לתחנת הרכבת ושם פגשתי את החברות שלי שאיבדתי בדרך.״ והתחנכה במוסדות שונים. היא 11 מרטה עלתה לארץ בגיל למדה בבי"ס לאחיות, שימשה כאחות ואף לימדה בבי"ס לאחיות. מאוחר יותר עשתה תואר שני בחקר השואה. שנה חזרה לוורשה: 'אך צ'פלינסקה שלי לא הייתה 30 לפני בחיים'. המשפחה שהסתירה אותה וטיפלה בה קיבלה את אות חסידי אומות עולם וניטעו שני עצים בירושלים לזכרם: 'כי הם היו המשפחה שלי'. מרטה היא אשת עדות שיוצאת עם משלחות נוער לפולין ומרתקת אותם בסיפור חייה. בשבוע שראיינתי אותה היא חזרה עם משלחת תלמידים ואחד מהילדים כל כך התרגש מאישיותה שהוא צייר דיוקן שלה ונתן לה כהוקרה. הדלת נפתחה, ואישה לבושה בשמלה ועליה סינר לבן התכופפה אלי, לטפה את ראשי ונתנה לי יד. קמתי והלכתי אחריה. נכנסנו לבית. היה בו אולם כניסה גדול וסביבו היו חדרים. ילדים בני גילי בערך התרוצצו בבית ונראו מרוצים. המשכתי ללכת אחרי האישה עד דלת זכוכית גדולה ושקופה. נכנסנו לחדר, והדלת נסגרה אחרינו. האישה הגישה לי כיסא וכוס מים ושאלה: "מה שמך?" לא ידעתי מה לענות. לא ידעתי אם לומר שאני כריסטינה גריניביץ או מרטה וינטר. לכן לגמתי עוד לגימה מהמים ושאלתי: "מה המקום הזה?" "זה בית לילדים יהודים שהוריהם לא חזרו והם נשארו לבד". "כולם יהודים?" שאלתי. לא זכרתי שמעודי ראיתי כל כך הרבה ילדים יהודים במקום אחד. "כולם יהודים. ומהיכן את?" "אני?", לרגע שוב התבלבלתי. "אני מוורשה... אני מצ'ורטקוב... לא, אני מוורשה". "ושמך?" היא שוב שאלה את השאלה המכשילה. אני כריסטינה גריניביץ, וכולם קוראים לי קרישיה. אני האחיינית של גברת אנה שולץ. באתי מהכפר אל דודתי כי אומי חולה", הזדקפתי ואמרתי את הנאום הרגיל. "אהה", אמרה האישה בקול מהורהר. "אז למה באת אלינו לבית הילדים היהודים?" היא הקשתה. "זה סבא. הוא שהביא אותי לכאן". "סבא..." "כן. הוא נתן הוראה לחטוף אותי מגברת צ'פלינסקה. הוא רוצה שאהיה יהודייה. אבל אני לא רוצה. למה לי? גברת צ'פלינסקה אמרה שאימא מתה וגם אבא מת ואני יכולה להישאר אתה ולחזור לבית הספר". "את אוהבת ללמוד?" "מאוד". "ומה שם אימך?" "לאימא קראו נטי. היא הבטיחה שתבוא אחריי ולא באה. אימא קראה לי מרטוש. ואבא קרא לי מרטהל'ה", אמרתי וחייכתי בפעם הראשונה מזה זמן רב. (מתוך הספר ״שיהיו לך עיניים צוחקות״ בהוצאת יד ושם) Kenig1@bezeqint.net

הבטיחה אימא שלי. אני עדיין מחכה לה. ראיתי את אימא על הרציף בפעם האחרונה. הגעתי לוורשה, למשפחה פולנית עם עשר נפשות. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: מה קרה להם? ככה לסכן את כולם? הם הרי לא מכירים אותי אני ילדה קטנה. תסתכלי עליי, אומרת מרטה, אני נראית לך פולניה? שחומה כמו אבא שלי. אבל כמו שאימא אמרה לי: להיראות טבעי ולהראות שאני שמחה לבוא. למדתי להתפלל, ובאמת האמנתי. די מהר התרגלתי לחיות עם בני המשפחה. היה לי גם סיפור כיסוי. אם היו שואלים אותי הייתי אומרת שאני גאונה ושבכפר שלי אין בית ספר מתאים לי ולכן באתי לפה ללמוד. את משרתת המשפחה צ'פלינסקה, מנהלת הבית, התחלתי לאט לאט לאהוב. אני בלי אימא ובטחתי רק בה. המצב בבית נעשה קשה מיום ליום. לא היה מספיק אוכל להאכיל את כולם ויום אחד כולם עזבו. נשארתי עם צ'פלינסקה. היינו מביאות תפוחי עץ למכירה בוורשה. בחזרה הביתה התחלנו לשמוע צרחות ונביחות של כלבים מתקרבים. צ'פלינסקה דוחפה אותי ונשכבה עליי כדי להגן עליי מהיריות לכול עבר. אחרי הצהרים התחיל לרדת גשם. אני לא יכולתי ללכת. צ'פלינסקה לקחה אותי על גבה ונתנה לי קוביית סוכר, קטפה תפוח עץ בוסר לעסה אותו והכניסה לי לפה. . באחד הימים 10 בסוף המלחמה חזרנו לוורשה. הייתי בת נשמעה דפיקה בדלת. צ'פלינסקה שלי פותחת ואדם זר שעומד בפתח אומר שהוא סבא שלי ורוצה לקחת אותי. אני לא הכרתי אותו ולא הסכמתי בשום אופן ללכת איתו. צ'פלינסקה ניסתה לדבר אל ליבי, זה סבא שלך ואני לא מוכנה לשמוע. סבא הלך. באחד הימים עצרה מכונית לידי וסבא פשוט חטף אותי ולקח אותי לבית יתומים יהודי בחוז'וב.״

עם הנער שצייר את דיוקנה.

וכאן מתחיל הסיפור שסיפרה מרטה בהרצאה שלה. כשיצאנו מפולין היו לי פצעים ברגליים ולא יכולתי ללכת. עברנו בלילה בין פולין לסלובקיה ולא יכולתי להמשיך. הרגליים היו נפוחות פתאום ראיתי פלג מים, טבלתי את הרגליים במים ואני חושבת לעצמי: מפה אני לא ממשיכה. לידי ישב איש צעיר והוא אמר לי: פלשתינה פלשתינה, עשה לי סימנים שאעלה על הכתפיים שלו. ככה הוא סחב אותי על הגב במעלה ההר. בכיתי כי איבדתי את החברות שלי, אז הוא שם לי בפה

9

01/2026 - 343 רעננה