כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה מרץ 2026 - גיליון 345

זוהי עמותה ישראלית להנצחת זכר השואה. המטרה לשמר זיכרון מאורעות השואה באמצעות סיפורים אישיים בגוף ראשון. כידוע, סיפור ובמיוחד בגוף ראשון מרתק את הקהל ומקרב אותו לסיפור.

למדתי איך להעניק לילדיי ביטחון בעצמם ואת את הידע לקבל החלטות נכונות. כשהם התבגרו נוכחתי שאת מה שנתתי להם - לי אין וביקשתי את המתנה הזאת גם לעצמי. בספר שכתבתי 'אימהות בכל אישה', אותו אני מספרת במופע שלי, אני מספרת את התהליך ההתפתחותי הרגשי שעברתי דרך ארבע האימהות: שרה, רבקה, רחל ולאה. אני מתחברת לסיפורי האימהות, ודרכם אני מעבירה את הכלים שאני זקוקה להם בגיל השלישי. אצל שרה הדבר שהכי דיבר אליי זה האוהל שלה. קראתי . מקום להיות בו כאן ועכשיו. להביט מהצד, נוכחות לאוהל לנסות לפרש מצב, להתארגן ולקבל החלטה איך לפעול. הרעיון הוא לא להגיב מתוך אוטומט. . יוזמה אצל רבקה קיבלתי מתנה, את כד המים שמייצג ישנם כיום מצבים שאני צריכה ליזום, ולא לחכות שיגידו לי מה לעשות. אני קמה בבוקר ואומרת: מה אני יכולה לעשות היום שישפיע על העולם, או מה יזכרו ילדיי או נכדיי מהיום הזה, או להתקשר לאימא שלא דיברתי איתה כמה ימים. חשוב ליזום אבל במידה. שלא יישפכו כל המים מהכד. . חשוב לשתף את מיכל הרגשות רחל מביאה את הבאר, שזה הזולת ברגשות שלי. . המסר שלה הוא ׳התקדמי, המשכיות ופוריות לאה מייצגת רק אל תיתקעי׳.״ עידית מדגישה שלא צריך להיות בכל המצבים. מה שחשוב זה לדעת שיש עוד אפשרויות ומקומות להיות בהם. כשהיא נשאלת לעתים: 'מה, אין לך אימא? למה את צריכה ארבע אימהות? היא משיבה שלקח לה שנים להבין שאימא שלה, , לא ידעה לדבר. "הדור שלי", היא אומרת, 91 שהיום היא בת "לא קיבל אימא שידעה לחזק, להתייחס ליכולות". תגובות לספר "הרבה אנשים אומרים לי שהספר מונח להם ליד המיטה, וכשהם רוצים להיזכר הם בודקים את מי הם צריכים בסיטואציה ספציפית, כי כל אימא זה סיפור אחר. אי אפשר כל הזמן את כולן ביחד. כך למשל יוזמה ושיתוף לא תמיד יכולים להתקיים בו זמנית. ישנם גם אנשים שמספרים לי שעוררתי אותם לקרוא את סיפורי בראשית מחדש".

עידית מספרת על הרקע להצטרפותה למיזם."אימי בהיותה הייתה במצב של בריחה 1939 בת ארבע וחצי בספטמבר , אז הגיעה ארצה. במשך כל השנים 1948 שנים עד 12 במשך היא שתקה כי אמרה שהייתה צעירה מדי מכדי לזכור. אבל אז מצאתי יום אחד ביד ושם תיעוד מהסיפור שלה. אני מניחה שהיא שמעה אותו מאחיה. חשבתי על כך שלא משנה מה הסיפור - צריך להשמיע אותו שוב ושוב. אז גם הסתבר לי שכחצי מיליון יהודים עברו שגרירי זיכרון בגוף חוויה כזאת. הצטרפתי לקורס שנקרא . בשנה שעברה, עם סיום הקורס, קפצתי למים הקרים ראשון וסיפרתי את הסיפור ביום השואה בארבעה מקומות שונים. כנראה שהצלחתי להיכנס לדמות כי שתי תגובות מלוות '? 'תגידי את 90 אותי מאז: 'תגידי איך את נראית ככה בגיל בקשר עם החברה מסיביר? אבל הבונוס הגדול היה שעצם השתתפותי במיזם השפיעה על הקשר עם אימי. אני מבינה היום יותר את החיים שלה, את היותה במצב של בריחה תמידית, ואת הקשיים שהיו מנת חלקה. יש היום גם קבלה וסליחה ובכלל, היא נהייתה יותר על הכיפק. בילדותי כשאימא הייתה אומרת: 'למה את לא לובשת סוודר, קר היום', הייתי מגיבה בכעס: 'אל תגידי לי מה לעשות'. היום בעקבות השינוי שעשיתי, אני אגיב אחרת, אולי אפילו אלבש סוודר.. יש לי היום תקשורת טובה עם אימי. אני לוקחת אחריות על המילים שלי. אני לא מנסה לשנות אותה אלא את ההסתכלות שלי על הדברים. לקראת סוף הריאיון אני שואלת את עידית אם בלו"ז המלא שלה היא גם מוצאת זמן לדברים אחרים. החיוך על פניה מתרחב ועיניה בורקות כשהיא מובילה אותי לסלון ביתה ומראה לי את עבודות הפסיפס היפהפיות שלה. "פעם בשבוע", היא אומרת, "אני בחוג פסיפס שנותן לי הרבה הנאה". appel@eng.tau.ac.il

שגרירי זיכרון בגוף ראשון

עידית עם אימה רחל

13

03/2026 - 345 רעננה