כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אוקטובר 2026- ראש השנה תשפ"ז - גיליון 351

יוסי אמרוסי: האיש שהפך חרב לעט

מאת: מאיר חוטקובסקי 

הערבית ואפילו שכח אותה כמעט לחלוטין.

) בזהות 67( שלושים שנה חי יוסי אמרוסי בדויה כחוקר שב"כ. בבוקר יצא מהבית כאב משפחה מן השורה, ובערב חזר כשהוא נושא עמו סודות, מראות קשים ומשאות נפשיים. לשכנים סיפר שהוא עובד במשרד הביטחון, וגם ילדיו לא ידעו במה באמת עסק. רק לאחר שפרש, העז לפתוח את המגירות הנעולות – ולספר על הילד שהתבייש בשפת אמו, על המחבלים שחקר, ועל אחיו יגאל, אדם עם צרכים מיוחדים, שלימד אותו מהי חמלה. בהרצאה גלויית לב שנשא בספרייה הציבורית בכוכב יאיר, נחשף אמרוסי בפני הקהל לא כחוקר ביטחוני, אלא כאדם. "אני מרצה המון", פתח, "אבל ההרצאה הזאת היא הרבה יותר אישית. אני מאוד מקווה שאצליח לגעת בכם."

אבל לחיים דרכים משלהם לסגור מעגלים. שנים אחר כך, מבין כל המקצועות, נשלח בשב"כ ללמוד דווקא ערבית. "נסתרות דרכי האלוהים," אמר לקהל. באותה תקופה בדיוק, החלה גם אמו ללמוד לקרוא ולכתוב עברית באמצעות עיתון "השער". הוא למד ערבית ספרותית והיא למדה עברית בסיסית. זה היה תיקון עמוק של מערכת יחסים וזיכרון: "היא לימדה אותי פתגמים שלא מלמדים בשום אוניברסיטה. החזרתי לה את הכבוד שנמחץ עשרים שנה קודם." בהמשך הדרך למד יוסי תואר ראשון בערבית ואיסלאם באוניברסיטת בר אילן ותואר שני בישוב סכסוכים, גישור וניהול משא ומתן אף הוא באוניברסיטת בר אילן. אהיש חשי בשני ועלמות הגעתו של אמרוסי לשב"כ החלה כמעט במקרה. לאחר שירות קבע ממושך בצה"ל חזר לבית הוריו, עד שטלפנה אליו רכזת גיוס בשם אריאלה. אמרוסי, שלא הבין במה מדובר, ניתק את השיחה. רק כעבור זמן, כשראה מודעת דרושים בעיתון ל"מוסד ממלכתי" המציעה "רכב צמוד לקצינים", שלח קורות חיים בכתב יד. הטלפון צלצל שוב, ואותה אריאלה הייתה על הקו: "יוסי, מה קרה? נזכרת רק עכשיו?" תהליך המיון נמשך כחצי שנה והוביל אותו בפנימייה שעות ביום של שינון, 12 – אינטנסיבית ללימודי ערבית לצד היכרות מעמיקה עם התרבות, הקוראן והמנטליות הערבית. בתום ההכשרה קיבל מפתחות לרכב ונשלח למחסום ארז. במשך עשרות שנים חי בשני עולמות מקבילים. בעולם הראשון היה יוסי – בעל, אבא ושכן. בעולם השני, נשא שם כיסוי, דיבר ערבית ופגש יום-יום מחבלים ואנשי טרור. כדי לשמור על הסודיות, הדביק על רכבו מדבקות של חברות בנייה, ולשכנים סיפר תשובות עמומות. "אתה חי בסביבה אלימה," תיאר את התקופה בעזה ובמפקדות השונות. "לא יכולתי לספר לשכנים במה אני עובד. עשרות שנים של חיים שבהם אינך יכול פשוט לומר – זה אני."

הילד מ פצת שלא רהצ להיות ושנה

סיפורו מתחיל בעיר העתיקה של צפת, במשפחה שעלתה מטוניס. בית מסורתי, חם ואוהב. עד גיל ארבע, השפה היחידה ששמע ודיבר הייתה ערבית. אלא שאז קיבל אביו החלטה ששינתה את מסלול חייו: מבין מאות בני הדודים, שכולם נשלחו לבתי ספר דתיים – רק את יוסי רשמו לבית ספר ממלכתי חילוני. הילד מצפת הפך לפתע לחריג. הוא הגיע לבית הספר כשהעברית שלו מגומגמת והמבטא הטוניסאי מסגיר

אמרוסי בילדותו

אותו. הילדים צחקו, והוא עשה כל מאמץ להיטמע ולמחוק את סממני הזהות הישנים. בספרו הוא מתאר כיצד החל להתבייש דווקא באמו, שהייתה צועדת לצדו במטפחת צבעונית ופונה אליו בערבית: "כשאמרה לי 'כפרה עלכ' – ׁי' – הסתתרתי." הבושה לא Ĉִׁ התכווצתי. כשקראה לי 'עַַיְְש הייתה באם, אלא בפחד להיות שונה. הוא התרחק מהשפה

8

10/2026 - 352 רעננה