כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אוקטובר 2026- ראש השנה תשפ"ז - גיליון 351

חהצוהפ לכתוב

"לקחתי על צעמי את בשמו": סהי פרו של י אגל

חרד חהקי ורת: תיאט ורן שמטרתו ל צהיל חיים עבודת החוקר אינה כוללת מרדפים הוליוודיים, אלא שעות ממושכות של איסוף מידע, תשאול ומפגש עם המציאות הקשה. בתקופות פיגועים, יצא מהבית אל זירות קשות של אוטובוסים ומסעדות. "אתה מגיע לזירה כדי לתשאל עדים ופצועים, ותוך כדי רואה מראות קשים מאוד. כדי להגיע לזירה כזאת ולא להתפרק – אתה בונה חומות נפשיות. אתה פשוט עובד, כאילו שום דבר לא קרה." אחד המשפטים המטלטלים בדבריו התייחס לטקטיקת החקירה מול נחקרים: "חדר החקירה הוא חדר תיאטרון. זה משחק אחד גדול – מההתחלה ועד הסוף." המטרה היחידה אינה נקמה, אלא הוצאת מודיעין שימנע את הפיגוע הבא. "אם צריך לשיר איתו – אשיר איתו. אם צריך לצחוק איתו – אצחק איתו. אם צריך להביא לו שווארמה – אביא לו שווארמה. כל זה כדי לקבל את המודיעין שיש לו. לפני שאתה נכנס לחדר, אתה לוקח את כל הרגשות שלך, מכניס אותם למגירה, נועל אותה – ורק אז נכנס."

החלק המרגש ביותר בהרצאתו הוקדש לאחיו הצעיר ממנו בשש שנים, יגאל – אדם עם צרכים מיוחדים. בילדותו, בהתאם לתפיסה שהייתה רווחת בשנות השישים, הרחיקו ההורים את שאר הילדים מהתמודדות עם יגאל כדי שינהלו חיים רגילים. בבגרותו חש אמרוסי חרטה על הניתוק, החל לבקר את אחיו במוסד באופן קבוע, וקיבל החלטה ספרותית יוצאת דופן: לכתוב את סיפור חייו של יגאל בגוף ראשון.

"לקחתי על עצמי גם את האחריות וגם את החוצפה לכתוב כאילו הוא מספר את סיפור חייו," אמר והקריא מתוך הספר בדממה מוחלטת של הקהל: "כשנולדתי לא בכיתי. לא רציתי לבכות. פקחתי עיניים – זה הספיק". הוא תיאר את האבחנה האכזרית של אותם ימים, את הרופא שאמר להוריו ללא מסננים "יש לכם ילד מפגר", ואת היום הכואב שבו נלקח יגאל למוסד כשהוא נאחז במעקה המדרגות בכל כוחו. אבל הסיפור מסתיים בתובנה מעמיקה ומנחמת. בקולו של יגאל הקריא: "אולי החמצתי את החיים כפי שאתם מכירים אותם... לעולם לא אתחתן, אף אחת לא תלחש לי 'אהובי', אף אחד לא יקרא לי אבא... אבל אלוהים חייך. האמת... לא בטוח שהחיים של מי טובים יותר. שלי או שלכם." פאיל גו כשעזבו המשתתפים את הספרייה הציבורית בכוכב יאיר, הם לא דיברו על מבצעים חשאיים ולא על חקירות שב"כ. הם דיברו על יגאל, על האם שעלתה מטוניס, ועל הילד שהתבייש בשפתו וגילה אותה מחדש. יוסי אמרוסי, שלימדו אותו במשך עשרות שנים לנעול את רגשותיו במגירה לפני כל חקירה, פתח אותה סוף סוף בפני הקהל. כפי שסיכם בעצמו לאחר פרישתו: "השלתי מעליי את הזהות הבדויה... שוחררו רגשות שאוכסנו שנים ארוכות במגירות עמוקות... והפכתי חרב לעט." meirch@gmail.com

יוסי אמרוסי בהרצאה (צילום: מאיר חוטקובסקי)

כהשוחמות התחילו להי דסק כשהשתחרר משירות הביטחון, גילה אמרוסי שהדבר הראשון שנעלם אינו התפקיד, אלא הצורך בזהות הבדויה. "יצאתי לאור", תיאר. "השלתי מעליי את הזהות הבדויה ואת סיפורי הכיסוי. הסרתי את מראות הקורבנות ואת צלילי המלחמה. שוחררו רגשות שאוכסנו שנים ארוכות במגירות עמוקות. הורדתי מסע כבד של אחריות." את דרכו ככותב החל דווקא במהלך שליחות ביטחונית בבנגקוק, כשכתב פוסט בפייסבוק על איש זקן שלחץ על כפתורי מעלית ועל העובדה שמצא משמעות בתוך תפקיד איש זעיר. הוא אף הוציא ספר שכולל סיפורים קצרים בשם כשם אחד הסיפורים. התגובות הנרגשות הובילו המעלית אותו להמשיך ולכתוב על "אנשים שקופים" ברחוב – שומרים, רוכלים, קבצנים ותופרות. בראיון טלוויזיוני אמרה לו המראיינת משפט שנחרת בלבו: "יכול להיות שכתבת על אנשים שקופים, כי אתה היית שקוף כל כך הרבה שנים."

העמותה למען האזרח הוותיק - רעננה פינת חנה סנש 114 ההגנה

אולם וחדרים לאירועים: ימי הולדת, ישיבות ˆ מפגשים עסקיים, סדנאות, חוגים ˆ פעילות חברתית. ˆ

חניה נוחה במקום

בשעות אחר הצהרים והערב. איש. 50-70 עד 10- החל מ פרטים והרשמה לפנות למרים/אסתר בשעות הבוקר 09-7747041 . טל

9

10/2026 - 352 רעננה