זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

צדיקוב שושנה (רייזל) בת פרל לבית הרשקוביץ' ויעקב שווער ילידת סטופניצה, פולין

נולדתי בשנת 3291 בעיירה סטופניצה, הסמוכה לקלצה, להורים דתיים-ציוניים. אחיותיי, רבקה ושרה, עלו לארץ לפני המלחמה ואנו היינו אמורים להגיע בעקבותיהן. אבי היה תלמיד ישיבת לובלין, אך הפך לסוחר בדים לאחר נישואיו לאמי, שהייתה בת של סוחר בדים עשיר. בבוקר למדתי בבית ספר פולני ואחר הצהריים בבית הספר העברי “יבנה".

בפרוץ המלחמה חויבנו לענוד טלאי צהוב. בליל הסדר 0491, פרצו לביתנו שלושה אנשים: נאצי, שוטר פולני ונציג העירייה, והוציאו את אבא מהבית בכוח, כעירבון עבור חוב של הקהילה היהודית לגרמנים. לאחר חמישה ימים הוחזר אבי הביתה, פצוע קשה, לאחר שעבר עינויים. הוא מת מפצעיו בערב חג השבועות. חנות הבדים והבית נגזלו ואני, אחותי ואמי נותרנו בחדר אחד עד ליום שבו הוציאו את כל היהודים מבתיהם בכוח. הגיעו משאיות. דחפו אותי ואת אחותי סבינה לתוך משאית. אמי שנותרה מאחור צעקה לעברי: “תשמרי על סבינה, מעתה תהיי אימא בשבילה!" אלו היו מילותיה האחרונות. יותר לא ראיתי אותה. נלקחנו למחנה עבודת פרך בסקרז'יסקו-קמיינה ובהמשך הועברנו למחנה בצ'נסטוחובה. עברנו שנים של עבודת פרך, עינויים קשים, מכות רצח, רעב והשפלה. יום אחד לקחו את סבינה למרתף הנדונים למוות. הלכתי בעקבותיה, כשצוואתה של אמי לנגד עיניי. באחד מימי ינואר 5491 נעלו הגרמנים את אסירי המחנה באורווה, לפתע נשמעו קולות של הפצצות מהאוויר, והגרמנים ברחו. הצלחנו להימלט. התחבאנו בשוחה ביער ועשינו את עצמנו מתות. חיילים גרמנים ירו לעברנו, בנס לא נפגענו. הסתתרנו במרכז העיר צ'נסטוחובה במשך כמה חודשים. אחר כך נסענו לעיר קלצה. בנס ניצלו מפוגרום שאירע שם בתום המלחמה. אחותי סבינה הייתה חולה מאוד. עברנו בדרך לא דרך ללנדסברג בגרמניה, שם נותחה סבינה וכלייתה נכרתה. שהיתי במחנה העקורים והייתי פעילה בוועד הציוני וסייעתי בארגון פעילויות התרבות והחינוך. שם הכרתי את אברהם צדיקוב, יליד ליטא, ניצול דכאו, ונישאתי לו בשנת 7491. עלינו ארצה באוניית המעפילים “האומות המאוחדות", בעלייה בלתי לגאלית, והגענו לחוף נהריה ב-1 בינואר 8491, משם עברנו לבית עולים ברעננה. במלחמה איבדתי את אחותי רבקה שנהרגה בהפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב בשנת 0491.

בארץ למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי בעבודות שונות.

אני מרצה בפני תלמידים על קורותיי בשואה.

. “תשמרי על סבינה, אמא אמרה" את קורות חיי תיעדתי בספר: יש לי שני ילדים: יעקב ונאוה, חמישה נכדים וארבעה נינים.

ישראל וירושלים תמיד היו עבורי משהו משיחי, קדוש. באנו ארצה לתת ולא לקחת.

177