זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

מקסימוב מקס בן בוריס ואסתר יליד סופיה, בולגריה

נולדתי בשנת 3291 בסופיה שבבולגריה. אמי הייתה עקרת בית. אבי היה מנהל חשבונות ואחר כך מנהל בית חרושת לזכוכית. הוא היה פעיל בתנועה הציונית במקום. למרות שלא היינו דתיים, חגגנו את החגים והלכנו לבית הכנסת. אבא סיפר לי על המסורת של העם היהודי ועל ההיסטוריה שלנו. למדתי בבית ספר כללי שבו הייתי היהודי היחיד בין אלף תלמידים.

כאשר פרצה המלחמה הייתי תלמיד תיכון. בתחילה לא חשנו בשינוי, למרות שקמו תנועות נוער פשיסטיות. ב-1491 נכנסו הגרמנים לבולגריה אך התנועות הליברליות מנעו את גירוש היהודים למחנות ההשמדה. בשנת 2491 היו התנכלויות ליהודים ואבי הורד לתפקיד פקיד זוטר. באוקטובר 2491 נשלח אבי לגלות בכפר בגבול תורכיה. נותרנו ללא מפרנס. באותם ימים סיימתי את התיכון וגויסתי עם צעירים יהודיים נוספים לעבודות פרך בהר רודופי, שם עבדנו בפריצת דרכים וסלילת כבישים. תנאי העבודה והמחייה היו קשים והאוכל היה גרוע. ישנו ברפת, התרחצנו במי קרח בנחל ועבדנו מהבוקר עד הלילה. הועברנו למקומות נוספים, וגם שם התנאים והעבודה היו דומים. באפריל 3491 חליתי בדלקת בתוספתן ולאחר הניתוח הוחזרתי לסופיה. באותם ימים רוכזו היהודים בגטו בעיר. למזלנו הגטו לא הופצץ, אך הוחלט לחסלו ולהעביר את היהודים לערי השדה. הועברתי עם משפחתי לברקוביצה, שם מצא אותי אבי. הגברים הועסקו בעבודות פרך, ואילו אני עסקתי גם בפעילות חברתית בקרב בני נוער. בינואר 4491 אבי ואני הועברנו באמצעות חבר גוי לעיר התעשייה גברובו, שם קיבלנו עבודה ודיור. ב-8 בספטמבר 4491 נכנסו לעיר הרוסים וכבר למחרת נדרש אבא לחזור לסופיה ולנהל את בית החרושת לזכוכית. ביתנו, עליו שמרו חברים, הוחזר לנו. בשנת 8491 נסעתי לפראג, צ'כיה, ולמדתי שם הנדסת מכונות והייתי פעיל בוועד הסטודנטים. הוריי עלו לארץ בשנת 9491 עם רוב יהודי בולגריה, כ-00,54 איש. אני עליתי בסוף שנת 1591. בשנת 2591 נשאתי לאישה את אווה, אותה הכרתי עוד בסופיה. עבדתי בעיריית תל אביב. השלמתי את לימודיי בטכניון. חזרתי לעבוד בעיריית תל אביב כממונה על מערכות המים. אשתי עבדה כאחות ואני עבדתי גם במשרה נוספת בהוראה בבית הספר להנדסאים. בשנת 7002 הגענו לרעננה. בשואה איבדתי את דודתי ז'ולי ושלושת ילדיה שגרו ביוגוסלביה.

לאווה ולי נולדו שתי בנות: מלכה וטלי. יש לנו חמישה נכדים ושני נינים.

אני נהנה לצייר ולהאזין למוסיקה וגם התחלתי לעסוק במחשבים.

אני רוצה שהדורות הבאים יקבלו את מה שקיבלתי בבית הוריי: להשתדל, בכל נסיבות החיים, לא לאבד צלם אנוש, לשמור על ערכים ומוסר ולא להתמסר רק לחומריות. אני מאמין במה שאמר הנשיא קנדי: “אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה שלך".

40