זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

הובר לאה (ליה) בת צבי ורוזליה צ'נגרי ילידת שמלאול-סילוניה, הונגריה

אני ואחותי התאומה יהודית נולדנו בשנת 7391 בשמלאול-סילוניה, הונגריה. אבי היה יינן ובעל כרמים. מצבנו הכלכלי היה טוב ובילדות טיפלה בי מטפלת. תמיד היינו לבושות היטב, מטופחות ומפונקות מאחר שהיינו הבנות היחידות במשפחה.

ב-2491 נלקח אבי לעבודות כפייה עבור הצבא ההונגרי. באותה תקופה החלו להתנכל ליהודים ולהחרים את רכושם. במרס 4491 כבשו הגרמנים את הונגריה, אז אולצנו לענוד את הטלאי הצהוב. יום אחד ריכזו אותנו בבית הספר ולמחרת נלקחנו לבית חרושת, שם נשארנו כחודשיים. התנאים היו קשים, לא הייתה אספקת מזון ונאלצנו למסור את כל חפצי הערך שהיו עדיין ברשותנו. בתחילת מאי נלקחנו ברכבות המיועדות לבהמות. נסענו כשבועיים כשפנינו מועדות, לכאורה, למחנה עבודה, אך הגענו לאושוויץ. בסלקציה נותרה אמי אתנו, התאומות. שאר המשפחה נספתה. יהודית ואני, שהיינו כבנות 6, נלקחו לניסויי התאומים של ד"ר מנגלה. אימא הצליחה להישאר בקרבתנו. ערכו לנו בדיקות רבות ובכל יום מנגלה הגיע לבדוק מה שלומי ושלום אחותי - שתי הילדות היפות. אמי נשלחה לעבודות וממעט הלחם שקיבלה, התגנבה לביתן המגורים ונתנה לנו לאכול. היא גם דאגה לרחוץ אותנו והקפידה שלא יהיו לנו כינים. לעתים, נתפסה אימא בשעה שגנבה אוכל, נענשה, אך הדבר לא הרתיע אותה מלהמשיך לדאוג לנו. גם התמיכה של אחותי בי ושלי בה, עזרו לנו להחזיק מעמד. לקראת הכניעה הוציאו הגרמנים אותנו ואת האימהות לצעדת המוות. אמי, רוזליה, אחותי ואני ועוד זוג תאומות חמקנו מהצעדה והתחבאנו באחד מביתני המחנה שננטש. כאשר נכנסו הרוסים ושחררו את המחנה, נלקחנו אני, אחותי ואמי לקטוביץ, משם נסענו לצ'רנוביץ ולבסוף הגענו למחנה פליטים ברוסיה הלבנה. לאחר כ-6 שבועות הוחזרנו להונגריה, שם פגשנו כמה בני דודים ששרדו. לאחר שבועיים חזר אבי; הסתבר שגויס לצבא ההונגרי והשתתף בקרבות, אחיו שהיה לידו נהרג. לאחר המלחמה נולד אחי מיכאל. אבא חזר לעיסוקו מהתקופה שלפני המלחמה ועבד עד עליית המשטר הקומוניסטי. עברנו למולדובה, שם סיימתי תיכון, ובהמשך למדתי טכנאות שיניים. בית הספר עבר לעיר ארד וכל משפחתי עברה לשם. בעיר זו הכרתי את יצחק הובר, ובשנת 8591 נישאתי לו.

בשנת 9591 עלה בעלי ארצה והחל לעבוד כווטרינר, אני המשכתי ללמוד ועליתי לארץ בשנת 0691.

ליצחק ולי נולדו שני ילדים: רונן ובירנית ויש לנו 7 נכדים.

בשנת 9002 זכינו, אני ואחותי, בכבוד להדליק את המשואה ביום השואה ב"יד ושם".

. כמו כן נכתבו עלינו כתבות בעיתונים “אם ותאומותיה בין חיים למוות" סיפור חיינו מופיע בספר סילאגי - וצולמנו לכתבות לטלוויזיה. תמונותינו מוצגות במוזיאוני השואה בארצות הברית, בהונגריה ובפולין.

82