זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

ניר אסתר (אריקה) בת יעקב ורבקה וייצנר ילידת בודפשט, הונגריה

נולדתי בשנת 8391 בבודפשט, הונגריה. אבי היה תלמיד חכם, סוחר ופעיל בקהילה, ואמי הייתה עקרת בית, אישה אוהבת תרבות. משפחתנו מנתה שש נפשות: הוריי, שני אחיי הגדולים נחמן ויצחק, אחותי ורה ואני - הצעירה ביותר.

אבי נלקח למחנה עבודה עוד לפני שהגרמנים כבשו את הונגריה. לאחר הכיבוש, במרץ 4491, נתפס אחי הבכור, נחמן, בעקבות הלשנה. הוא נלקח לחקירה ולא שב. גם אחי יצחק נלקח למחנה עבודה ולא חזר. אמי נתפסה כמה פעמים, אך הצליחה לברוח. חברה הונגריה של אמי הצליחה להכניס אותי ואת אחותי לבית יתומים של הצלב האדום. אבי חזר לבודפשט והוכנס לגטו, אך לא היה לו קשר אתנו. אמי השיגה תעודות שבדיות ומצאה מקלט באחד מבתי החסות של ראול ולנברג. יום אחד הודיעו לי ולאחותי ורה כי עלינו להגיע לכתובת מסוימת בעיר שם נמצאת אמנו. הלכנו שעות ברחובות. לא מצאנו את המקום, אך למזלנו גם לא נתפסנו. לבסוף מישהו הבחין במצוקתנו ושאל לאן אנו צריכות להגיע. הוא ביקש שנלך אחריו בשקט מבלי לדבר אתו. כאשר הגענו למקום אמר לנו האיש: "ישמור עליכן אלוקים", והסתלק. הצטרפנו לאימא בבית המוגן ובו שהינו עד סוף המלחמה. בתקופת שהותי שם הייתי עדה להוצאות להורג שערכו חיילי "צלב החץ" ההונגרים, שירו ביהודים על שפת הדנובה. היה לנו מזל רב שלא ירו בנו, וכך נשארנו, אמי, אחותי ואני, בחיים. כאשר שבנו הביתה נפגשנו עם אבא. התאבלנו מרה על שני אחיי שנספו. ורה ואני הצטרפנו לתנועת "בני עקיבא" ונרשמנו לעליה לארץ. אחרי שהייה של כחצי שנה בצרפת, עלינו ארצה בשנת 9491 במסגרת עליית הנוער. הגעתי לכפר הנוער "כפר בתיה" על יד רעננה, ושם הכרתי את יצחק ניר (נירנברג) העתיד להיות בעלי. הוריי עלו ארצה בשנת 0591, ובגיל 61 שבתי הביתה. התחלתי לעבוד בחברת ביטוח על מנת לעזור להוריי, את השכלתי השלמתי בלימודי ערב. בשנת 0691 נישאתי ליצחק ניר, גם הוא, כמוני, ניצול שואה יליד הונגריה. ליצחק ולי נולדו ארבעה ילדים: יהודית, אירית, דוד ויהונתן, ונכדים. יצחק, בעלי, היה קצין בכיר בצה"ל, ולאחר פרישתו בדרגת אלוף משנה, עבר לשירות בתי הסוהר ושימש כסגן נציב בשירות בדרגת גונדר. עברנו לרעננה בעקבות ילדינו ואנו נהנים מאוד מהקרבה המשפחתית ומפעילויות חברתיות ותרבותיות בעיר.

90