סיפור חיים - סיפורה של שרה גולדשטיין

סיפור חיים סיפורה של שרה גולדשטיין

2016 , הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

, אילוייה

- מפודו

) סוריקה גולדשטיין לבית ינקו ,

סיפורה של שרה (

רומניה

אבא היה סנדלר

מאבא ואמא , שהיו אמנם אנשים פשוטים -

ה" זיכרונות ה ראשונים הם שלי

גם כשלא היה . המוטו שלהם היה :

אבל השקיעו ב י ובאחי הצעיר , הכל

ואמא עקרת בית –

ו סתכל

לנו כל הזמן . אבא תמיד אמר :' אל ת

ני אדם בחוץ ובפנים .' את זה שיננו הם

בּ יוה'

עם זה יצאנו לחיים ."

למעלה אלא למטה , ותרא ו כמה טוב ל '.כם

( רנה לבית מנדלוביץ ' )

'לצ

2391 ,

נולדה באוקטובר

גולדשטיין לבית , ינקו

) סוריקה

( שרה

וד ול ָ ד ינקו ( שבישראל שינה את שם משפחתו ליניב .) כל המשפחה לדורותיה התגוררה

, אילוייה המרוחקת 12 דקות נסיעה ברכבת מהעיר האוניברסיטאית החשובה

- פודו

יירה עב

יונס ( בארץ הוא שינה את

הצעיר ממנה בשנה היה ,

, אחיה

.) שמו של

יאסי ( ברומנית יאש :

שמו ליונתן ונפטר לפני שנים אחדות .)

סבה של שרה שרת בצבא רומניה ונהרג במלחמת העולם הראשונה .

על , ה שבת ת שבת הי

לנו היה סביר . הבית היה צנוע אבל לא חס . דבר לנו ר

ש כלכלי ה מצב ה"

הוא חבש

. עיירות

פי כל הכללים , אמא אפתה עוגות ואבא שמר את השבת , כפי ש ג בו נה היה

זוכרת את תבשילי השבת של

לא עישן אני .

חגים ב שבתות ו

כיפה כש הלך לבית בו , כנסת ה-

על ידנו התגוררה תופרת

, אמא את ה גפילטע פיש , את הקיגל עם הבצל , . סולת הת ועוג את

ומפני שהייתי קטנת

שנ תנה לאמא שאריות בדים כדי שאמא תוכל להכין לי מהם , בובות

, מידות אמא הצליחה גם לתפור מהם בגדים ". עבורי

שרה זוכרת את הימים הראשונים לפרוץ המלחמה .

" בבית דיברו על הפלישה לפולין . אני זוכרת שסיפרו שמ כ ר זים את היהודים ברחובות

, מסוימים בגטאות , ושאסור להם לצאת משם . לא הבנתי איך תתכן ג ז רה כזאת , למרות שגם

לא חשנו שנאה מצדם ולא אנטישמיו לא . ת

, עם זאת

, היהודים חיינו בנפרד מהרומנים .

, אנחנו

הרגשנו הבדל בינינו לבינם . הייתי בת שבע ולא הבנתי הרבה ממה שדיברו בבית על

ני זוכרת שאמרתי לאמא שהייתי

המלחמה . אבל הבנתי שמתרחשים דברים לא טובים וא ,

רוצה להיות תינוקת כמו זו של השכנה שלנו , כדי שלא להבין את ה מתרחש סביבי ."

ראינו את הקרונות שהסיעו

זוכרת את המראות הקשים של ראשית המלחמה :"

מידי יום

שרה

במשך 12 שעות ביממה . ידענו שהילדים האלה לא

ילדים במסגרת ה גירוש לטרנסניסט , ריה

אנחנו יהודים ו ש אסור לנו לדבר ." בשלב הזה היהודים כבר ענדו

גם ש הבנתי

יחזרו הביתה ו,

טלאי צהוב .

" אני זוכרת את היום שעצרו את כל הגברים מגיל 21 עד 02 , הביאו אותם לחצר של תחנת

היה מיד אחרי הפוגרום הגדול ביהודי יאסי .

המשטרה , ובחצות התכוונו להרוג את כולם זה.

1

ומסביב לחצר הציבו טנקים שנועדו

הייתי בת תשע ואני זוכרת שלקחו גם את אבא ו , סבא את

שהציל אותם ה יה ראש העיירה . הוא אמר לשוטרים שהוא

לחסל את כל היהודים שנעצרו מי .

יצא עם שני דליי

, מילוש , רתי הכ שהגוי

אבל כ אשר

. אותם

לא יהרגו ש ביקש

מכיר את כולם ו

מים כדי לתת ליהודים , הם ירו בו לנגד עיני . זאת היתה ממש טראומה בשבילי , וישבתי ימים

שלמים מתחת לשולחן מבוהלת עד אימה . כעבור ימים אחדים לקחו אותי לרב העיירה שנתן

לי קמע . הוא אמר שהקמע שאענוד יוציא אותי מהטראומה , וכך היה ."

לטרנסניסטריה .

כעבור זמן קצ ר הודיעו למשפחה שמגרשים

אותם

אני זוכרת ש באותה ארוחה של מוצאי החג

וזה היה במוצאי . פסח חג ה

, תשע

" הייתי אז בת

ֶ נ

העלתה את כלי ה פסח לבויד . םע

אכלנו ממליגה עם ביצים ו , לאחריה אמא

אמר לנו

שלמחרת בבוקר עלינו להשאיר הכל בבית ולצאת ל . דרך למחרת ירד גשם . עזבנו את הבית

בידיים ריקות ונסענו ליאסי , בדרכנו לטרנסניסטריה .

בהמתנה לגירוש . אבל למחרת באו קרובי

, לילה את ה

הגענו לבית - אבות מקומי ושם

עשינו

לביתם . אני זוכרת חדר קטן שבו גם סבתא התגוררה ובו אתנו

ולקחו

משפחה טובי לב-

אותנו

אבא גם עבד כסנדלר , עד שנלקח למחנה ע ". בודה

המשפחה המשיכה בסוג של שגרת חיים של מלחמה . באותה תקופה הלכו שרה ואחיה לבית

ספר יהודי , שבו לימדו גם לימודים כלליים .

" אני זוכרת את המורה לתנ ך " שמאד אהבתי , . שפרן מר הצטיינתי מאד ,ך"תנה בלימודי עד

למדנו גם

מה תעשה בת .?'ך" עם תנ

כדי כך שהמורה אמר לאמא שחבל שאני לא בן 'כי ,

גיאוגרפיה , קליגראפיה והיסטוריה . אהבתי מאד את תקופת המהפכה הצרפתית ו תקופת

נפוליאון ."

החיים נמשכו כך עד ההפצצה הגדולה של 2329 .

למשפחות אחדות עם ילדים להתגורר שם

" נכנסנו למרתף גדול של קבלן בניין הרשה ש ,

במשך חצי שנה . מידי פעם יצאנו החוצה , אבל שם היה ביתנו . כל הזמן הזכירו לנו

הש גרמנים יכולים לבוא בכל רגע ולקחת אותנו ".

שרה זוכרת את היום ש בו הרוסים . הגיעו

סמוכה ופתאום היו יריות ו אנשים

" באותו יום אמא הלכה לעמוד בתור ללחם מאפיה ב

רבים

נהרגו או נפצעו . היינו בטוחים שגם אמא נהרגה שם , אבל מאוחר יותר הסתבר שהיא

הספיקה לרוץ למקלט אחר . היא הגיעה אל המקלט שלנו רק אחרי שהודיעו שאפשר לצאת

". לרחוב

2

למעשה הפלישה הרוסית הקדימה במעט את גירוש יהודי יאסי למחנות ההשמדה וכך ניצלו

. חייהם

חזר

באא שמחנו ש

רימו לכל הגברים את השעונים . אבל

" אני זוכרת שהם הגיעו ו חהמיד

, אלינו אחרי שהתגלגל במחנות עבודה אחדים ."

המשפחה לא חזרה אל העיירה , שנחרבה כמעט עד היסוד מההפגזות . בתי הספר היהודיים

נסגרו בפקודת השלטון הקומוניסטי החדש , ושרה מצאה עצמה לומדת בבית ספר תיכון

. ממשלתי

נועות הנוער , השומר הצעיר ,

ני ת י הוקמו ק

בתקופה הזאת התחילו לבוא שליחים מישראל ,

השליחים דיברו על עלייה לישראל ולימדו ציונות ." הלכנו לקן

דרור הבונים , גורדוניה בית . ר"

, רקדנו למדנו על ארץ ישראל ". באותה תקופה פגשה שרה את ) משה (ל ' מרצ

, התנועה

גולדשטיין , שלימים יהיה בעלה .

" השליחים ביקשו מהורי לאפשר לי לנסוע לבוקרשט , מאחר שהייתי מורה טובה והם רצו

ד שם את צעירי התנועה . בגיל 22 נסעתי לבד לעיר הבירה . אבא שלי , שלא הרשה לי

מ אל ש

הרשה לי לנסוע לבד לבוקרשט . עד היום אני לא מבינה איך

לבלות בערבים עם חברות ,י

הרשו לי לנסוע בגיל צעיר כל כך . נראה ש סמכו על הארגון הציוני ."

בּלה שרה ִ ק " ִ לגה מ

בת למעמד הפועלים וכתלמידה מצטיינת בבית הספר התיכון ,

כ ָ י ֶ ל הא

' היתה לי תעודה אדומה ' ועם תעודה כזאת

- לשכר לימוד שהיתה גדולה מהמשכורת של אבא .

יכולתי ללכת ללמוד בכל מקום שרציתי וכל מקצוע שרציתי . אהבתי מאד היסטוריה וזה מה

הלך ללמוד הנדסה בבית ספר טכני ועקר

שלמדתי באוניברסיטה ". אחיה של , יונס , שרה

לעיר בראשוב .

ונישאה למשה . עוד לפני כן הגישה בּ ָ ק שה לעלייה ארצה ,

שרה סיימה את לימודיה ב - 2391

אך סורבה , מאחר שהיה עליה להחזיר את חובה למדינה שמימנה לה לימודים אקדמאיים .

2312 , ושרה עברה אתו " . זה

את משה בעלה , שלמד אגרונומיה , שלחו לעבוד בקולחוז ב -

ללא כבישים או חשמל , וכדי לקנות מצרכי מזון נאלצנו לנסוע לכפרים

היה כפר קטן ו , חשל נ

סמוכים בעגלה רתומה לפרות ". שרה עבדה כמורה בכפר , ושם נולד בנם היחיד אָ .בי

ה" הוראה היתה אצלי חדורה ב תחושת שליחות . בשלב מאוחר יותר בחיי גם את הנכדים

2311 חזרה המשפחה ליאסי ושרה

, שפות תשבצים והכל . אהבתי את המקצוע -ב ."

: לימדתי

לימדה בבית הספר התיכון העירוני .

3

סקו ליהודים בעלי תארים אקדמאיים לעזוב את המדינה ,

-ב 2313 התיר מנהיג רומניה צ שאו '

הפעם הראשונה שביקשתי לצאת

ִ והמשפחה ק בּ לה את האישור המיו חל לעלות לישראל . "

לישראל היתה כשהייתי ילדה . את היתר היציאה קבלתי כשכבר הייתי נשואה וא ". ם לילד

ו הצטרפ שרה ומשפחתה להוריה ואחיה , שעלו שנים אחדות קודם לכן . לאחר

2302

-ב

לימודים באולפן של משרד העלייה והקליטה בנצרת עלית עברה המשפחה לרחובות , שם

עבד משה כאגרונום ושרה כספרנית בבית ספר . " אמנם רציתי מאד להיות מורה , אבל בגלל

קשיי השפה נאלצתי לוותר על החלום ".

לאחר פרישתה לגמלאות עבדה שרה בהתנדבות במרכז הפדגוגי ברחובות , ולאחר מכן

הקדישה את זמנה לשני נכדיה . בעקבותיהם עברה לרעננה לפני 22 . שנה

האם נשאלתם אי פעם על חוויות המלח ? מה אני שואלת , והיא משיבה :

, לילד על פי גילו ו כושר הבנ ".תו

. דיברנו לעתים סיפרנו

ולא

, לא"

האם הרקע שלך השפיע על האופן שבו גידלת את בנך ?

בתחיל ת דרכנו בארץ , כעולים חדשים , לא היה ,סף לנו כ

, למשל

. הכרתי

באופן תת -

אולי "

גם הוא למד להסתפק במועט ומעולם לא

הסתפקנו במועט והיינו שמחים בחלקנו .

אולי כך

' קולאז ים ומשחקים מקרטונים של קופסאות נעליים

אלינו בבקשות . הוא נהג לעשות

בא

חברת

ו מחומרים שמצא בבית . הוא למד בכוחות עצמו . צייר ל נגן ו ל, שפות

היום הוא מנהל

"של הארץ שלנו ו " מחבר ות עם

שרה מראה לי בגאווה חוברות מצהיבות ישנות

" . הייטק

חיבורים מימי בית הספר היסודי , שבהם כתב בנם בבגרות שכלית ורגשית יוצאת דופן לגילו

על אירועי חייהם של הוריו .

4

שרה אינה מתגעגעת לארץ הולדתה , אף כי היא אסירת תודה לחינוך הסוציאליסטי פ ִ ר ש שא

לה לימודיים אקדמאיים בחינם .

המסר שלה לדורות שיבואו אחריה – הסתפ קות במועט ותודה על שיש לנו מדינה משלנו .

5

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html