סיפור חיים - סיפורה של יהודית ברקוביץ'

סיפור חיים סיפורה של יהודית ברקוביץ’

2016 , הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

, מסיקסו

) פרידמן ברקוביץ '

סיפורה של יהודית (

הונגריה

נולדו

, פרידמן

אברהם ואליזבט ( לבית שוורץ )

, ' ברקוביץ

הוריה של יהודית

. הונגרית

בשנת 5981 בהונגריה , שהיתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו -

יהודית עצמה נולדה -ב 5811 בעיירה סיקסו שבהונגריה .

קטוע רגל מגיל 58 ועטור מדליות ,

אביה היה נכה מלחמת העולם הר , נה אשו

עובדה שבעתיד תציל את המשפחה , מאחר שהוא נלחם בצבא גרמניה בחזית

. הרוסית כשחזר מהקרבות הכיר את אליז ב ט לבית שוורץ . הם נישאו ונולדו

. שנים

, הבכור ויהודית , הצעירה ממנו ב - 9

, פנחס

להם שני ילדים :

" נולדתי 9 שנים אחרי אחי ומשום כך זכיתי לפינוקים רבים מכל עבר ," היא

. מחייכת

הבית היה בית מסורתי " . אבא התפלל כל בוקר בבית , ובשבתות וחגים אמא

אני זוכרת , את , כמובן

. העיירה

הצטרפה אליו בלכתו לבית הכנסת ש ל

המאכלים ההונגריים הטעימים של אמא ואת ריחות הבית ".

של יהודית היתה ללא ספק אשה מ יוחדת ויוצאת דופן לתקופתה היא ".

הּמ א

לה תעודת

היתה הנערה היהודיה היחידה שלמדה בבית ספר תיכון ו ב ק אף היא

. בגרות היא המשיכה בלימודיה גם לאחר מכן ולמדה בבית ספר גבוה למסחר ,

ולאחר מכן עבדה כפקידה בבנק המקומי , אשה יחידה בין גברים . היא היתה

ו ופן בעלת ידע כללי בתחומים רבים ".

אינטליגנטית באופן יוצא ד

לאביה של יהודית היתה חנות כלי בית וזגגות . " לא חסר לנו דבר בבית . פונקנו

, אהבה למרות שאבא דאג שלא להגזים בכך .

לב ו - תשומת

בהרבה

וזכי נו

ידעו גם לדרוש מאתנו הצטיינות בלימודים ".

ההורים

אבל ההורים דיברו על כך

יהודית אינה זוכרת אירועים על רקע אנטישמיות , "

שלא כדאי לצאת בערב מהבית , שמא הגויים יתקפו אותנו . עם זאת , הקשרים

, הגויים היו טובים ו , החברה הכי טובה שלי היתה גויה "

עם שכני נו הסמוכים ,

היא מספרת . למשפחה היו גם קשרים עם קרובי משפחתה הרבים של א המ

1

יו לי גם סבא וסבתא מצד אמא ,

שהתגוררו בעיירה עד שנלקחו להשמדה ה" .

זיגמונד ובלומה שוורץ . מצד אבא הכרתי רק את הסבתא , שהתגוררה אתנו כי

היתה חולנית וזקוקה לטיפול שלנו ".

חיי הקהילה היהודית היו פעילים " . רוב היהודים היו מסורתיים , מיעוטם

אורתודוכסיים ו כמעט שלא היו יהודים חילוניים בעיירה שלנו ". יהודית הלכה

לבית ספר יהודי , וכשסיימה אותו הספיקה ללמוד שנה אחת בלבד בבית ספר

אליהם המלחמה .

, כי לא היה אח ) ר ואז הגיע

-על יסודי נוצרי (

ה

5811 , השנה

יהודית מספרת על ילדות נעימה ונטולת קשיים ובעיות , עד שנת

שבה נכנסו הגרמנים להונגריה .

בזכות עברו הצבאי המפואר של אביה והעובדה שהיה נכה מלחמה הוא נחשב

והודה לאלוהים על עברו הצבאי , על עיטוריו וגם על נכותו . הודות לכך

" מיוחס "

היתה משפחת פרידמן המשפחה היהודית היחידה בעיירה שהורשתה להשאר

בעוד שאר היהודים נאספו ונלקחו למחנות השמדה .

,ה בבית

" אני זוכרת שהצצתי מב עד לחרכי התריס ורא יתי חברים שלי נזרקים אל

. משאיות אמא משכה אותי מהחלון כדי שלא אראה את הדברים הנוראים

." האלה

טראומה נוספת שהיא זוכרת היתה מראה סבתה השברירית והחולנית ,

שהתגוררה אתם , נגררת ממיטת חוליה על ידי קלגסים גרמנים ונזרקת אל תוך

. " משאית אבא התמוטט והתחנן על חייה של סבת , א אבל דבר לא עזר . זאת

התמונה האחרונה שנשארה לי ממנה ," היא מספרת בעצב .

חבויה

היינו מוקד לשנאה שהית

ואז החלו מ תקפות מצד ההונגרים על . " ביתה

ה

בהם כל הזמן . הם דפקו על דלת ביתנו וקיללו אותנו . גם אחי , שהיה בעל מזג

חם ולא נכנע לאלימות , הוכה קשות ".

הגן על

אבל אז התחלף ה שלטון וראש הממשלה החדש , מיקלוש , הורטי

, " מיוחסים ותיקי מלחמת העולם הראשונה , לפחות בהתחלה ."

היהודים ה "

2

לאחר שבועות אחדים נחרץ גורל המשפחה להשלח למחנה ריכוז ולהשלח

לאושוויץ .

" אספו אותנו והסיעו אותנו לגטו בקושיצה שבסלובקיה ( לאחר האנשלוס , סיפוח

הונגריה כבשה / סיפחה את דרום -

5819 ,

אוסטריה ב ידי הגרמנים , בסוף

סלובקיה ואת קושיצה ). זה היה בית - חרושת גדול ללבנים ואני זוכרת את

הצפיפות הרבה . משם היינו אמורים לה לקח ברכבת לאושוויץ ."

במלחמת העולם

שגם נלחם

ילדות - היה חבר ,גוי ,

אבל לאב יה של יהודית

לצדו

הגיע הוא

שמע שלקחו את המשפחה

הראשונה , פרנץ פיי הר היה שמו הוא כש .

אל הגטו ושיחד את השומרים בכסף שאב יה של יהודית נתן לו , והם אפשרו

. לצאת

להם

" בחוץ חיכתה לנו עגלה רתומה לצמד סוסים , והוא החביא אותנו בערמת הקש

הגדולה שעליה והחל לדהור בפראות . בדרך קרו לנו נסים . הגרמנים בדקו את

כ ל כלי הרכב שחלפו על פניהם בכבישים , כולל את עגלות הקש , אבל משום מה

אותנו איש לא עצר . אני בטוחה שיד אלוהים היתה בדבר ," היא אומרת .

העגלה עם המשפחה הנחבאת בתוכה הגיעה אל מחסן התבואה של החבר ,

אל " עיירת ילדותו של אבא , הרנטקרש , ושם הסתתרנו , בתוך ערימות הקש .

איש לא ידע ע ל נוכחותנו שם , מלבד בתו הצעירה של החבר , שהיתה בגילי .

ובנו העריץ א ת

, ינו אודות

הוא חשש שאשתו תפטפט עם שכניה ותספר על

ואילו ידע - היה מלשין עלינו ומסגיר אותנו ."

, הגרמנים

בתוך ערימת קש ענקית , בגובה בית בן שתי קומות , הסתתר ה המשפחה במשך

כ הייתי בת עשר , ואני זוכרת שלא התרחצנו כל

למעלה משלושה חוד ". שים

אותה תקופה ובתוך הקש גם עשינו את צרכינו . החבר היה מגניב לנו אוכל ומים

, במשהו נאלצנו לסבול חרפת רעב .

מידי פעם . אבל לעתים , כשאשתו חשדה

אני זוכרת שלעסתי את אניצי הקש כדי לרכך אות ם לדייסה ואכלתי אות .ם היה

חורף איר ופאי מקפיא ו קשה ואמא חלתה בדלקת ריאות בשל התנאים הקשים

." שלנו

3

בצד התנאים הנוראים נמשכו ההפגזות ." הגויים נמלטו אל שוחות שחפרו , ואילו

, אבא בהיותו חייל בעברו ,

אנחנו המשכנו להסתתר במחסן התבואה הלא מוגן .

ידע לזהות את המטוסים הרוסיים או האמריקאיים ."

לכולם שהמלחמה הסתיימה

יום אחד , הגיע החבר הגוי אל האסם ,

, ואז

סיפר

חופשיים לנפש . ם

וש

הם

" היינו כמו סמרטוטים , עם שרירים מנוונים , ולא יכול נו לעמוד על רגלינו , שלא

למשפחת החבר את

לדבר על יציאה החוצה והליכה ברגל . הרוסים

החרימו

האוכל המועט שהיה להם וגם את הסוסים והעגל , ה כך שהוא לא יכול היה

להחזיר אותנו הביתה .

בשארית כוחותינו גררנו את אבא קטוע - הרגל במורד הסולם . זחלנו על ארבע

ולא יכולנו להתקדם . נשארנו שם יומיים נוספים כדי לנוח .

התחלנו ללכת ברגל ובמשך ימים רבים הלכנו את 02 הקילומטרים שהפרידו בין

מקום המסתור שלנו לבין העי ירה . אמא ואחי גררו את אבא בידיהם . בדרך

ליקטנו פירות מהעצים וירקות שצמחו מתוך האדמה הקפואה . גם לכפריים לא

חתך

זוכרת שאב א

היה מה לאכול מפני שהגרמנים והרוסים בזזו הכל אני .

את נתחי הבשר ."

באולר פגר של סוס וחילק ל

נו

כשהגיעו לעיירה התחוור שהיא הרוסה , את מה שנותר הרסו הגויים המקומיים ,

" מתוך כעס עלינו ," היא אומרת .

, פנחס נלקח על ידי הרוסים לעבודות שיקום גשרים ומסילות

אחיה של יהודית ,

. רכבות

במשך כמעט

, הפגועה שקעה בדיכאון למשך שנה . "

ו הרגישה

יהודית , הילדה

ו הורי רצ

שנה ישבתי בפינת החדר כשפני אל הקיר . שנה תמימה ישבתי כך .

שאלך לבית ספר אבל איבדתי את החשק לחיות .

במשך הזמן יצאתי מזה לבד , בלי טיפולים נפשיים , שהרי לא היו אז כאלה . ואז

אבל לא מצא עבורי מסגרת חינוכית

, מישקולץ

אבא לקח אותנו ברכבת ל עיר

4

יהודית ורשם אותי במקום זאת לסמינר למורות . למדתי שם במשך שנתיים , ואז

התחילו להג יע מישראל שליחים של תנועת הפועל המזרחי , שאספו את הילדים

מערים ועיירות בסביבה , ובהסכמת ההורים , שנפרדו ממני בלב שבור , לקחו

שם לימדו אותנו עברית בסיסית וסיפרו על ישראל .

אותנו ל עיר הגדולה . רצן ב ד

הייתי רק בת 51 אבל הורי ידעו שזהו הפתרון הטוב ביותר עבורי ".

דרך העבירו

ג בולות הונגריה היו סגורים ליציאה באותה עת ו , -לא- בדרך

השליחים את הילדים בעזרתו של נהג הונגרי לברטיסלאבה שבסלובקיה , אל

בכל מקום .

משפחות יהודיות שאירחו אות

ם

" משם לקחו אותנו לווינה , שם התגוררנו במשך חודשים אחדים בבית החולים

לדרום איטליה ל, מחנה עקורים ב עיר

נו המשכ

של משפחת רוטשילד . משם

הנמל בארי למספר חודשים . אני זוכרת גם שבמשך כל התקופה הזאת

חקרתי

את השליחים על החיים בישראל ושאלתי איך הילדים חיים שם .

ואני זוכרת שהקאתי

', עצמאות

כשהגיעו ילדים נוספים עלינו על אנ י ית המשא '

". ארצה

כל הדרך

משם שלחו אותי לכרכור ואז

בחיפה נ לק חו הילדים למחנה מעפילים לצעירים ,"

הורי הגיעו והשתקעו ברעננה , מפני שהיו להם פה חברים ואמא שמרה אתם על

אשתו והתינוקת ."

קשר מכתבים . במקביל אחי עלה

עם

שכרו צריף בחצר

לרעננה , והורי

יהודית היתה בת חמש עשרה וחצי כשהג

ה

יעה

ברחוב צדדי ולא סל . ול

של מישהו

" בתם הבכורה היתה בגילי והייתי מאושרת . עולם חדש נפתח בפני . רציתי

להיות כמו כל הצברים , חופשיה ועצמאית , ואני חושבת שהצלחתי בזה . זה

חינכתי לחופש ולעצמאות תוך גישה

ן שאות

התבטא אחר כך גם בגידול בנותי ,

אופטימית , למרות כל מה שעברתי . רציתי שחייהן יהיו שונים מא לה שהיו לי ".

שהגיע

שמואל ברקוביץ ,'

, לעתיד

ברעננה פגשה יהודית את בעלה

הוא שמע אותי מדברת ברחוב בהונגרית

מטרנסילבניה ועבר אירועים דומים ."

עם חברה והיה המום מכך שנותרו ילדים באירופה בחיים . בגיל 56 הוא אמר

5

לחבריו שאני אהיה אשתו . אבא אמנם רצה שאתחתן עם יהודי ע שיר מאמריקה ,

אבל עמדתי על שלי ובסופו של דבר הוא אהב מאד את בעלי ."

יהודית ובעלה טיפלו במשק העופות שלהם . היא הזריקה חיסונים לעופות

ובעלה עבד בהסעת אפרוחים לגידול במושבי הסביבה . בשנת 5811 נולדה

. אסתר אחר כך עבדה י הודית

בתה הצעירה ,

5818 –

בתה הבכורה , -וב דורית

במשך 09 שנים בבית לוו י נשטיין בניהול המשק , מקצוע שאותו למדה בבית

5888 .

היא פרשה מעבודתה ב -

'. תדמור

הספר המקצועי '

162,222 יהודי הונגריה .

רוב בני משפחתה נספו באושוויץ , יחד עם -כ

, בסיקסו עיירת מולדתה , מספר פעמים " . הפעם הראשונה היתה

יהודית ביקרה

כך ערכתי טיול שורשים עם הבנות ומצאתי את קברה של סבת א

אחר .שהק

שנפטרה לפני המלחמה ."

6

יהודית מסרה את עדות חייה לארגון " יד ושם ו" לפני שנים אחדות היתה בין

י מדל קי המשואו ת ביום השואה ברעננה , בטקס שנערך ברחבת יד לבנים .

המסר שלה לדורות הבאים – " שלא ישכחו את מה שהיה ושיהיו אזרחים טובים

ויאהבו את המדינה הקטנטונת שלנו . אנחנו יכולים היום להעריך מהי מולדת

מובן מאליו . מה שעברתי – חיזק

מאלה שנולדו כאן ולוקחים או משהו כ תה

תר יו

אותי לחיים . תמיד ראיתי לנגד עיני את מה שהיה ואני יודעת שחייבים להיות

". חזקים

על אף הילדות המאושרת והבגרות המספקת מאד , יהודית אומרת כי חותם

אירועי השואה עליה כבד מנשוא , ואין יום שהיא לא חושבת על אירועים אלה

- בגילוי לב נדיר היא מספרת לי שהיא נעזרת עד היום במטפלים של

ואחרים .

." עמך " ארגון

. נינים

, שתי בנות שבעה נכדים ו – 51

ליהודית , שהתאלמנה לפני כשנה ,

7

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html