סיפור חיים - סיפורה של חיה וולך

סיפור חיים סיפורה של חיה וולך

2016 הקשיבה וכתבה : רבקה גינתון-ברנר

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפור חייה של חיה וולך ( מונדריאן ) מבסרביה

" לא איבדתי את התקווה "–

" גם בזמנים הקשים ביותר , כאשר נדדתי לבדי , חסרת כל ורעבה עד מוות , ברחבי ברית המועצות לא , איבדתי את התקווה : התקווה שיום יבוא והמלחמה תסתיים , התקווה להתראות עם יקירי , והתקווה הגדולה להגיע למחוז , חפצי לארץ ישראל אליה שאפתי לעלות כבר מנעורי ." כך אומרת לנו חיה וולך כאשר אנו מראיינים אותה בביתה הנאה ברעננה , בנוכחות שתי בנותיה , שולה וחגית . חיה בת תשעים ושלוש וחצי ( היא מקפידה להדגיש את החצי )... , אשה משכילה , יודעת שפות , אוהבת אדם ובעלת חוש הומור , לנו את סיפור חייה בקול נמרץ ובאופן מרשים , אף על פי חיה נולדה בעיר אוריב שבחבל בסרביה ( כיום הרפובליקה של מולדבה ) בשנת היה חבל הארץ הזה שייך לרומניה , ואילו עד תום מלחמת העולם הראשונה היה בתחום באזורי גבול אחרים , שעברו מיד ליד , גם כאן נקראה העיר בשמות אחדים : , ב אורגיי , אורחיי ברומנית . שפת דיבורם של יהודי העיר הייתה בעיקר יידיש והם ראו עצמם כיהודים רוסים בהשתייכותם התרבותית והלשונית , למרות שבתקופת השלטון הרומני , בין שתי מלחמות הע ולם , למדו ודיברו גם . רומנית 3291 ; באות ה תקופה . רוסיה כמו , ברוסית , האב , שלום שמשפחתו הענפה התגוררה בעיר , היה בעל תפילה וחזן ועסק גם במסחר במוצרי קוסמטיקה , לשם הפרנסה . להוריה נולדו ארבעה ילדים , שני בנים ושתי בנות , בהפרש של שלוש שנים בין אחד לשני : ישראל , , הבכור , אברהם . חיה וחנה המשפחה הייתה ד תית מסורתית , לא חרדית , ובבית חגגו את כל חגי ישראל , שמרו על השבת ועל דיני הכשרות , אבל נהגו במתינות ובפתיחות . חיה נזכרת בערגה בניגוני התפילות של אביה ובזמירות ; השבת כאשר אני מבקשת ממנה , היא נענית ברצון ובשמחה לשיר לנו כמה מן הנעימות הזכורות לה , ואנו נהנים מא וד מזמרתה וגם מפניה המאירים באור הז י . כרונות " בית הורי היה בית ציוני והשאיפה לעלות לארץ ישראל פיעמה תמיד בלב בני המשפחה , אף שלא הצליחו להגשימה . תמיד התגא י נו בכך שדודי ( מצד אבא ) היה ציר לקונגרס הציוני הראש ! ון שפת הדיבור בבית הייתה אמנם יידיש , אבל ידיעת העברית הייתה חשובה מאוד להורי , ולכן , כאשר נפתח בעיר בית ספר עברי של רשת " , " תרבות נשלחתי ללמוד בו . לצערי למדתי בו רק ארבע שנים , ואחר כך נאלצתי להמשיך את לימודי בגימנסיה רומנית , אבל השורשים הללו שנ י טעו בי באותן שנים ראשונות – השפה העברית , התרבות וההיסטוריה אנש, ו פירות והשפיעו על כל חיי ." אני זוכרת " , אומרת חיה , " שבביתנו התארחו הרבה סופרים עבריים , בני העיר או האזור , ואווירת הבית הייתה ספוגה באהבת השפה ובאהבת ארץ ישראל ." אני שואלת אותה מנין העברית המשובחת שבפיה והיא מספרת : ישז כרונה בוגד בה , לעיתים , לגבי פרט זה או אחר . אמה של חיה , שרה פיינברג , נולדה בעיר קישינ , )נבי קיש(ב ו בירת בסרביה , ובאה לגור באוריב , המרוחקת מעיר מולדתה כ – 04 , מ"ק בעקבות נישואיה לשלום מונדריאן , בן המקום . האם הייתה אשה חכמה , , משכילה אוהבת ספרות ובעלת ידיעות במתמטיקה , וניהלה בית מכניס אורחים ושוקק . פעילות

מספרת

בשנות נעוריה הייתה חיה חברה פעילה ומסורה בתנ ועת הנוער " גורדוניה " שבעיר מגוריה , שימשה כמדריכה וכרכזת והתכוונה לעלות לארץ ולהצטרף לקיבוץ , כמו רבים מבני משפחתה שהצליחו והספיקו

1

לעלות ולבנות את ביתם בקיבוצים שונים . פריצת מלחמת העולם השנייה שיבשה את כל התוכניות . הללו

לאחר סיום לימודיה בג י ללמוד בסמינר למורים בעיר והכשירה את עצמה להוראה לגיל הרך . בקיץ 3204 עברו העיר והאזור לשליטת הרוסים , אבל עד הפלישה הגרמנית לבריה " מ ביוני 3203 , נמשכו החיים פחות או יותר כסדרם , מבחינת משפחתה של חיה . , מנסיה יהח המשיכה

חיה בצעירותה , 3212

. הכל חיה מספרת :

ביוני 3203 השתנה

שני " אחי גוייסו לצבא האדום ; אבי היה חולה ונלקח לבית החולים וזמן רב מאוד לא ידענו דבר על . גורלו הצבא הגרמני והצבא הרומני ( בן בריתו ) החלו להשתלט על האזור והפחד והאימה מפני הצפוי , לנו , היהודים הלכו וגברו מיום ליום . אמי הפצירה בי לברוח לתוך שטחי ברית המועצות והיא ואחותי הצעירה חיפשו גם הן מקום מסתור ; עשיתי כעצת אמי והתחלתי לנדוד בדרכים יחד עם אלפי יהודים , אחרים אבל בעצם , , לבדי מזרחה לתוך ברית המועצות . חודשים ארוכים הלכתי ברגל ממקום למקום , רעבה וחסרת כל ; לפעמים עבדתי , פה ושם , בעבודות מזדמנות , וזכיתי לקבל פרוסת לחם א ו דבר מה , לאכול אבל רוב הזמן סבלתי מרעב נורא , ובעיקר קשה היה לי לראות אנשים אחרים אוכלים , כאשר בטני שלי הומה מרעב ! בסופו של דבר הגעתי לרוסיה האסיאתית , לקזחסטאן , ושם מצאתי עבודה בבית חרושת שייצר נעליים עבור הצבא האדום . עבדתי שם כמחסנאית וגיליתי בין הפועלות נשים יהודיות שדיברו ביניהן יידיש . התגוררתי אצל שתי נשים רוסיות מבוגרות שקראתי להן ". דודות " הן נהגו בי יפה , ולעיתים קראו לי לאכול איתן ארוחת ערב והקלו על רעבוני המתמיד . באמצעות אותן נשים יהודי ות שפגשתי במקרה , נכנסתי לחוג של יהודים יוצאי פולין שברחו , , כמוני לתוך ברית המועצות מפני הגרמנים . כך הכרתי את מי שיהיה , בעלי יצחק וולך , ולאחר זמן נרשמנו כזוג ". נשוי

חיה ויצחק וולך , 3201

2

שהסתתרו בלול ת רנגולות על יד

לקראת סיום המלחמה נודע לחיה כי אמה ואחותה הצעירה , חנה ,

סנט פטרבורג ) , סובלות מתת תזונה וממחסור . היא נסעה אליהן עם כל המזון

העיר לנינגרד , כיום (

והבגדים שהצליחה לאסוף . לאחר מכן חזרו חיה ובעלה לפולין , לעיר מולדתו של יצחק , , טרנוב כדי לחפש ניצולים , אבל לדאבונם , לא מצאו איש ממשפחתם , רנובטב, שם . ביקשו מח יה ללמד את הילדים המעטים ששרדו , עברית ותרבות עברית , והיא עשתה זאת בשמחה במשך כמה חודשים . ואולם , גם חיה רצתה לחזור לעיר מולדתה ולהיפגש עם מי שנותר ממשפחתה ; גורלה שפר עליה יותר והיא מצאה את שני אחיה שחזרו מן הלחימה בשורות הצבא האדום וכאמור , גם את אמה ואת אחו תה חנה ששבו ממקום . מחבואן לעומת זאת התברר שאביה , שלום מונדריאן , נרצח בידי הגרמנים , במשאית גז ( יש דף עד ב " יד ושם .)" בעקבותיך ." ואכן , חיה ובעלה הצליחו להגיע לאיטליה , שממנה הפ ליגו בא יניו ת המעפילים " , " מולדת בשנת 3201 , לארץ ישראל . לרוע מזלם , נתפסה האונייה בידי הבריטים וכל נוסעיה גורשו לקפריסין . בזמן הגירוש , לקחו ממנה החיילים הבריטים את אלבומי התמונות והמזכרות האישיות מן הבית , והן אבדו לה ; רק תמונה אחת או שתיים נשמרו בידיה . בקפריס ין שוב נרתמה חיה לעבודת ההוראה שאליה הוכשרה , ולימדה את ילדי העצורים במחנה עברית ושאר מקצועות . במחנה נולדה לה ולבעלה בת בכורה זהבה ( , , ) שמה אבל התינוקת לא החזיקה מעמד בתנאים הקשים ונפטרה כעבור זמן קצר ;" זה היה גורלם של תינוקות רבים שנולדו במחנה " המעצר אומרת חיה באנחה . לשמחתה , הייתה שוב בהריון וכמ , ה ימים לפני עלייתם ארצה , בבואם ארצה הצטרפו חיה ויצחק לקיבוץ ניר - עם שבנגב , שבו היו להם קרובי משפחה . צעד זה היה המעשה הטבעי ביותר לחיה – חניכת תנועת הנוער " גורדוניה ובוגר " ת בית ספר " ". תרבות ואולם לאחר כשנה וחצי עזבו את הקיבוץ ועברו לשכונת נו -הו עוז בפתח - . תקווה , בעלי יצחק , עבד בפלחה , כמו הרבה מן החברים ( אני שובצתי לעבודה במטבח , למרות רצוני לעבוד בגן הילדים ); בחורף צריך היה לבוסס בבוץ העמוק ובמים . החברים האחרים קבלו מגפיים , אבל בעלי נאלץ לעבוד בנעליים רגילות כי תורו לקבלת מגפיים לא הגיע עדיין ! זה היה , ככל הנראה ,' הקש ששבר את גב הגמל ,' ובעלי הכריז שבלי מגפיים הוא איננו ממשיך לעבוד ." בשכונת נוו -ה עוז עבד יצחק בבי ת ספר חקלאי , וחיה מצאה עבודה כגננת בגן ילדים ברעננה . יום יום נסעה בשני אוטובוסים מפתח - תקווה לרעננה , ולמרות הקושי הייתה מאושרת בעבודתה עם הילדים . בשנת 3214 עברה המשפחה לרעננה עם שתי בנותיהם . מדוע עזבתם את הקיבוץ ,? אני שואלת וחיה עונה והכ : " ל בגלל זוג מגפיים ! אמה של חיה , , שרה חשבה גם עכשיו על העתיד ואמרה לה " : , חיה עלי לארץ ישראל , ואנחנו נבוא 3202 , נולדה בתם שולה ( על שם הסב , ). שלום

בינואר

, חיה שולה וחגית , 3214

3

חיה שימשה כגננת למעלה מאר בעים שנה וזכתה לחנך דורות רבים של ילדי רעננה הזוכרים אותה באהבה ובהערכה ; בביתה של חיה אלבומי תמונות מלאים בצילומים שלה עם ילדי הגן , שרה – רוקדת וחוגגת .

( חיה וולך מימין למעלה ) עם ילדי הגן שלה , 3211

וכך מתארת לנו חיה את גישתה לעבודת ההוראה " : הבסיס הוא אהבת ; הילדים אם אינך אוהבת או ( ) אוהב את הילדים , אין לך מקום בתפקיד הזה . כך הייתי אומרת לכל סמינריסטית שבאה אלי לגן להכשיר עצמה להוראה . קודם כל הייתי שואלת אותה אם היא אוהבת ילדי !"ם גם אחרי שיצאה לגמלאות , לא ישב ה חיה בחיבוק ידיים , במשך שנים סייעה בהתנדבות לעולי ם , חדשים לימדה עברית ועזרה בכל הנדרש . בעלה של חיה , יצחק , נפטר לפני שנים אחדות . בגילה המופלג זוכה חיה ל י הנות מחברת שתי בנותיה , שולה וחגית , המתגוררות ברעננה ומבני משפחותיהן . למרות מגבלותיה הפיזיות , שומרת חיה על מצב רוח טוב , על חוש ההומור שלה , על אהבת האדם וא הבת הספרים .

חתונתה של חגית , 3291

חתונתה של שולה , 3294

4

דור ההמשך , בטיול על המצדה , 3299

בנותיה של חיה וולך , חגית ושולה עם,

בסיום דבריה מציעה לנו חיה לקח חשוב והדרכה לחיים " : תמיד אמרתי לבנות : יי צריך לעזור לאחרים , לא לחכות שיפנו אליך , אלא ל עזור כאשר רואים שהזולת זקוק לעזרה ."

,אכן אם רבים ילכו בדרך זו וינהגו לפיה , יהיה העולם טוב ויפה יותר .

5

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html