סיפור חיים - סיפורה של אילה לזר

סיפור חיים סיפורה של אילה לזר )בראונפלד(

2018 , הקשיבה וכתבה : רבקה גינתון-ברנר

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים.

תודות

תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפורה של אילה לזר (בראונפלד) , פולין.

כאשר אנו נפגשות לשם תיעוד סיפור חייה, אני מוצאת את אילה מחזיקה בידיה צילום ישן ואומרת לי בהתרגשות :"את רואה את שני הילדים שבתמונה, יושבים במטוס - צעצוע ? אלה הם אחותי מילה (מירה - , פייגה) כבת שש בזמן הצילום ואחי ברוך - מאיר, כבן ארבע אז, הי"ד. הם נרצחו באושוויץ וזו היא המזכרת היחידה שנותרה לי מהם. אמי, לאה, שלחה את התמונה של בנה ובתה לארץ בשנות השלושים מן העיירה יורדנוב (Jordanow) לקרוביה שעלו לארץ - ישראל , לפני

– בפולין

שהצטרפתי למשפחה ".

ל הגיעה אילה ולאמה כשעלו לארץ,

ה ראבק (Rabka) ,

צולמה בעיירה סמוכה בשם

ש , התמונה

ניצולות יחידות מן המשפחה הענפה.

התמונה היחידה שנותרה לאילה מאחותה מילה (מירה - פייגה) בת השש

ושל אחיה, ברוך בן מאיר -

הארבע.

אילה לזר , נולדה ב - 17.12.1938 בשם הלינה - הינדה להוריה דב - בעריש ולאה (לולה) בראונפלד בחבל גליציה שבדרום פולין, בעירה יורדנוב. בפרוץ מלחמת העולם השנ יה ה י י יתה אילה בת שמונה וחצי חודשים .

מספרת על קורות משפחתה בשנות המלחמה והשואה, הוא בעיקר יזמ כרונותיה של

הסיפור ש

אילה

, לאה , אמה כפי שסופר ו לה במשך השנ ים. לה עצמה יש רק מעין הבזקי ז י כרון מתקופה זו של ילדותה המוקדמת. למרות שלדברי אי לה, אמה דיברה בפתיחות ו"הכל היה על השולחן" - בכל זאת

1

נים רבים וחשובים נותרו עלומים ואילה עדיין מנסה להשלים

נותרו שאלות רבות לגבי מה שא יעני רע. י את הפערים ולמצוא תשובות.

מוצאה של משפחת בראונפלד (ברוינפעלד ) מן העיר קרקוב. אחד מבני המשפחה , יעקב, נשא ששה ילדים . השלישית מב י ניהם , היא לאה (לולה) – אמה של אילה. לאה נישאה לבן - דודה דב ב- עריש בראונפלד (בנם של צבי - הערשל ופריווה) מן ה עיר קששוביץ Krzeszowice) ), הנמצאת מערבה לעיר קרקוב. הם באו בברית הנישואין בטו' תמוז בשנת 1930 (תר"ץ) בעיירה ז'מיגרוד. בתחילה גרו בעיר בוכניה ( Bochnia ) ושם פתחו חנות לרהיטים, ומשלא ראו ברכה בעסקיהם עברו ליורדנוב , במחצית הדרך בין קרקוב לזקופנה . שם פתחו חנות נעליים ו מכרו גם דברי סדקית שונים. את שיינדל גרוס מהעיירה ז'מיגרוד. הם ל נולדו

לאישה

הורי בתקופת המלחמה.

הפעם עשו חיל: י החנות הי תה בכיכר העיר , המשפחה גרה בסמוך בדירה יפה ורחבת ידיים. ילה א מציינת שביקרה בדירת ילדותה כשנסעה ל"מסע ש ו רשים" עם בעלה בשנת 1988 , ואף פגשה שם את בעלת הבית הפולניה מלפני המלחמה . "ליורדנוב הגיעו הורי עם אחותי הבכורה מילה (מירה - פייגה) ובשנת 1933 נולד שם אחי ברוך - . מאיר מצבנו הכלכלי היה טוב, ביתנו היה ב ית דתי אבל מודרני, אמי הלכה י ללא כ ידו סוי ראש ברנו אבי . פולנית , שהיה מראשי הקהילה הקדיש מזמנו לל י מודי יהדות, אך גם התעניין

היהודית,

שחמט.

רקם יחסי ידידות עם ראש העיר הפולני ו נהג לשחק

בפוליטיקה ובענ י יני הבורסה אף ו,

איתו

2

תמונת הבית בו נולדתי

צולם לפני הריסתו

2009 )

(ביקור משפחתי ב

נראה ששררו יחסים טובים בין היהודים לבין הגויים המקומיים. אך כל זה השתנה עם

י כלל אופן ב

פרוץ מלחמת העולם השני ה. י בתחילת ספטמבר 1939 פלשו יחידות צבא גרמניה גם ליורדנוב. משפחתנו ברחה מזרחה בעגלה רתומה לסוס יחד עם רבים מן היהודים ו היו גם פולנים שנמלטו . בדרך זו קצין גרמני נ שפגש ו בדרך שכנע את אבי ואמי לחזור , הביתה וכך אמנם עשו. בשוב ם לעיירה מצאו את חנותם שרופה . אינני יודעת מי העלה אותה באש כשנעדרנו .

בשלב זה עוד יכולנו לחזור ולגור בדירתנו אך החיים כבר לא חזרו למסלולם. א בא , שהיה אז כבן 31, נעדר הרבה כי הרבו לגייס אותו לעבודות פרך שונות , כמו את רוב הגברים באוכלוס י יה היהודית .

, הגיעו פליטים יהודים רבים מכפרי הסביבה, והגרמנים הנחיתו

תנאי החיים הורעו, גטו הוקם במקום

גזרות חדשות רבות על יהודי המקום. אך נשארנו שם עד חודש אוגוסט 1942 ".

"כא חד מראשי הקהילה" ממשיכה אי לה בסיפורה "הוטל על אבי ועל יהודים אחרים, לאסוף כסף ודברי ערך שונים ולהעבירם לגסטפו : החרמות רכוש, דברי ערך וכספים אלה נקראו ' קונטריבוציה ' – ' ', תרומה ושימשו כאחת משיטות ההטעיה שנקטו הגרמנים.

שיבטיח את

' תרומה כזו והיהודים הוטעו להאמין שזה בבחינת ' 'פשנ כופר

נהגו לדרוש '

' אקציה

' לפני

תה זו שיטה שטנית שפיתחו הגרמנים

המשך קיומם. לא היה זה דבר ייחודי ליהודי יורדנוב יהי , במהלך שנות השואה ברוב המקומות והגטאות.

באוגוסט 1942 הגיעה דרישה לתשלום נוסף , ואף על פי שכבר נתנו הכל , כמעט הכל, וכבר לא היה . מה לתת יהודי המקום עשו מאמ צים כביר ים כדי לרצות את המרצחים : הוציאו דברי ערך שנקברו,

ועוד כהנה וכהנה.

שניתנו לשכנים הפולניים למשמרת, עקרו שיני זהב וכתרים ,

תכשיטים

י לא ה יתה ברירה ו לאחר מאמצים נואשים הצליחו לאסוף את הסכום הנדרש.

אבי ועוד שניים מנכבדי הקהילה נסעו במכוניתו של אחד הפולנים לעיר ראבקה הקרובה כדי למסור לגרמנים את התשלום הנדרש. ( ב Rabka - היה המטה האזורי הראשי של הגסטפו .)

3

לאחר שעות אחדות חזר הנהג הפולני לבדו והסביר שכאשר הגיע למטה , ראבקה ונציגי היהודים ירדו מן הרכב ולקחו את דברי הערך והכסף שהביאו, ציוו עליו הגרמנים להסתלק משם מיד. כולם היו בטוחים שהשליחים כבר לא יחזרו.

, הילדים והסתלקנו מיד לקרקוב אל מכרים ובני משפחה שהיו שם.

אמא לקחה אותנו ,

הככר בקרקוב ממנה בוצעו המשלוחים למחנות המוות. כיום מוזיאון פתוח ובו כסאות לזכרון.

לאחר ימים אחדים הגיעה אלינו גויה מיורדנוב וסיפרה שאבא חזר ומבקש מאמא שנחזור

כולנו

לאמא הי י תה תחושה פנימית חזקה שמסוכן מדי לחזור והיא ביקשה שאבא יפגוש

ולםא הביתה.

אותנו בקרקוב. "

"מאז" אומרת איילה בכאב "לא שמענו דבר מאבא ולא נודע לנו עד היום מה עלה בגורלו".

משיבה: "בשנות המלחמה לא ידע נו דבר, אבל מיד

י האם נ סיתם לברר מה קרה אילה ?

לשאלתי,

כשחזרנו לקרקוב אחרי השחרור, נסעה אמא ליורדנוב לברר מה אירע.

אביה של אילה וחלק מאחיו.

כולם נספו בשואה

4

נודע לה -שב 1.9.1942 , ימים אח דים אחרי תשלום ה"קונטריבוציה", הגיעה פלוגת חיילי גסטפו מן העיר וקהילת יהודי יורדנוב חוסלה חלק : נרצחו במקום ונקברו בקבר אחים, חלק שנראו כשירים לעבודה נשלחו למחנות העבודה, היו אחרים שנשלחו למחנות השמדה, וחלק קר יבע , יא מהות וילדים צעירים , נלקחו לראבקה . ה יום אני יודעת ששם, בראבקה, השתמשו בהם לאימוני רצח שנערכו במטה הגסטפו, כמטרות חיות לצלפים ומרצחים

ראבקה

אחרים.

לא הייתי יושבת כאן א י תך ומספרת לך כל זאת.."

חוזרת אתנו מקרקוב

יתה יה לו אמא

– הביתה

אילה ממשיכה להסביר : "רק בראשית שנות האלפיים התגלה כי שם, במתחם ששימש כמטה האזורי של הגסטפו, הוקם בסודיות גמורה 'בית ספר לרצח'. לשם הביאו אנשי 'איינזאץ - גרופען' מכל רחבי פולין ו אותם שיטות שונות של רצח ועינויים. ( היו אלה יחידות בצבא ה גרמני שתפקידן

לימדו

המקומית לאחר הפלישה והכיבוש של הכוחות המסתערים .)

באוכלוסי

' לטפל ” היה

הי

, ראבקה נבחרה העיירה שלנו לשמש כמקום בו יישמו

י רבה הג אוגרפית של יורדנוב לעיר

י בשל הק

עור מעשי ' בסיום ה'קורס' אחרי ' הלימודים

יש' כעין

אותם רוצחים את אשר ל שם, מדו

התיאורטיים "!...'

"אגב" , מעירה אילה, " גם משתפי פעולה מעמים אחרים : אוקראינים, ליטאים, קרו אטים ועוד בלו י , ק שם את ההכשרה הנוראה. בעשורים האחרונים, לאחר שנתגלה פרק נורא זה שהתרחש ב , ראבקה ובס רים חוקרי שואה רבים שהדבר מסביר את הד מיון הרב בהתנהלות הגרמנים ועוזריהם במעשי ההרג, בשיטות ה רצח ה המוני ובדרכים השונ ות בהן פעלו בחיסול גטאות שונים בכל שטחי הכיבוש."

כנראה שהיהודים בסביבה לא ידעו מה באמת התרחש באותו מקום, אבל הפחד ממנו היה קיים.

אילה מוסיפה ומעירה כי מפיה של אמה שמעה, שכבר אז ס י פרו על אכזריותו הרבה של מפקד הגסטפו בעיר, שרצח במו ידיו משפחה יהודית במקום, ש משום שמה היה זהה לש

רוזנבאום !

–ו מ

בתחילת חורף 1942 נכנסו האם וילדיה לגטו קרקוב ושהו שם עד תקופת חג המולד. אז הצליחו לצאת מן הגטו ולנסוע ברכבת לעיר בוכניה. נפוצו שמועות שבג טו בוכניה קל יותר לשרוד . משום שאמה, לאה, ה כירה ו את העיר יק , תושביה מ חלק וותה ששם יהיה לה ולילדיה גורל טוב יותר.

שם עבדה האם בסדנה בה תפרו וגם תיקנו בגדים שהוחרמו מן האוכלוס י יה ונשלחו לחיילים בחזית או לגרמניה. האחות הגדולה, מילה, כבת שתים עשרה באותם ימים, עבדה במפעל צעצועים. המגורים היו בצפיפות איומה. מספר משפחות בכל חדר ולכל משפחה מיטה אחת ו , בלבד לפעמים נוצר מצב שהאח , אז בן עשר כמעט, נאלץ לישון על המדרגות בחוץ. אי( לה אינה זוכרת במה עבד האח הצעיר ברוך .) מאיר -

כשאני שואלת "והיכן היית את, הילדה הקטנה ? " אומרת אילה שפעמים נשארה לבדה בחדר וקרה גם שה י יתה עם בסדנה, אוספת דברים שנפלו על הרצפה, כמו סיכות, מחטים, כפתורים

אמה

מביאה תועלת...

וכדומה , מנסה להרשים את האחראי על המקום כמ ש י

י מא ס פרה לי אחרי המלחמה, אבל אני מרגישה שלא שאלתי די ורבים הדברים שאינני

"זה מה שא י

יודעת".

לאחר זמן חלו מילה וברוך - מאיר במחלה מדבקת והוכנסו לבית החולים בגטו שצוותו, רופאים ואחיות, היו כולם יהודים. בג טו הסתובבו שמועות על "אקציה" קרובה והאם הלכה לבית החולים כדי להוציא משם את ילדיה. הרופא לא הסכים וטען שבית החולים הוא המקום המוגן ביותר.

5

בית החולים של גטו בוכניה

"אמא התעקשה והצל יחה להוציאם למרות הכל ומיד נסענו כולנו בחזרה לקרקוב , לגטו. אכן, בזמן שהיינו בקרקוב הי י ' תה ' אקציה אלימה מאד בבוכניה והמקום הרא שון אליו נכנסו היה בית ; החולים כ ולם נרצחו . הראשונים היו אנשי הצוות היהודי ואחר כך כל החולים ובתוכם ם. הילדי

לאחר זמ ן , כשחזרנו לבוכניה, היו אנשים שהצביעו על אמא בפליאה ובהשתאות כעל ' האישה שהצילה את ילדיה '!"

סיפורה של אילה על הנסיעות החוזרו ת של אמה עם ילדיה מעיר לעיר, מג טו אחד למשנהו, מעורר א ת תמיהתי ואני שואלת: "כיצד עשתה זאת מבלי להיתפס ?" אילה מסבירה שככל הנראה הצליחו לנסוע ברכבת בבטחה בזכות המראה שלהם , ה פולנית ה, בהיר ה שערם טובה ללא מבטא , שהייתה

את מוצאם ו . בכל זאת היה זה הימור עצום ודרש אומץ לב רב.

וחזותם הכללית לא הס ש

הגיר

בפיהם

בתקופה זאת הצטרפה אליהם שרה, אחותה הצעירה של האם. היא לא ה י יתה נשואה ועד לכניסת הגרמנים לעיירה ז'מיגרוד Zmigrod) ) , התגוררה שם עם הוריה. שרה נשלחה למחנה עבודה וכך ניצלה מגורלם של יהודי העיירה שנרצחו ב -7 יולי ב 1942 "(כ ונקברו בקבר אחים ביער ק רוב. שרה חשבה שכל מש פחתה הושמדה . היא הצליחה לברוח מ מחנה העבודה והתכוונה לנסוע לגרמניה, בתור פולניה , לעבוד שם כמשרתת או פועלת, לנסות לשרוד.

ב תמוז)

במטרה

לפני נסיעתה פגשה במקרה חברה שס י פרה לה כי אחותה לאה וילדיה חיים ונמצאים בג טו

בוכניה.

שרה הצליחה להצטרף למשפחה ומצאה עבודה בגטו.

באותו זמן הי י תה בג טו בוכניה חבורה של יהודים ששיחדו בכסף את מפקד הגטו וקצינים נוספים ואלה העלימו עין מהברחת יהודים אל מחוץ לגטו. אותה חבורה גייסה פולנים , שתמורת תשלום עזרו את הנמלטים לכ י וון סלובקיה והונגריה. תמורת ש י רות זה גבו המארגנים סכומי כסף שרק מעטים יכלו להשיג. ( שניים מהידועים שניצלו בדרך זו היו י הרב ואחיו).

להוביל

מבעלז

" בקיץ 1943 נוצ רה גם לנו אפשרות להצטרף לפעילות זו כדי לה י " נצל.

מסלול הבריחה היה מסוכן מאד , לא כל היוצאים ניצלו. לעתים התגלו ע"י ה משטרה או גסטפו, ה לעתים היו המובילים מלשינים והסגירו אותם. הדרך הי י תה ארוכה וקשה, וגם וירו מזג הא הכביד ומא ד על הנמלטים. בכל זאת היו רבים שבי י היו מוכנים לבחור באפשרות הזאת.

אושם

6

" במהלך תקופה ארוכה ניסתה אמא לשכנע את הפע ילים לעזור גם לנו , למשפחה שלנו אך . המארגנים דחו אותה שוב ושוב. לא הי ו לה סכומי הכסף .ם הנדרשי אך אמא לא וויתרה . לבסוף הציעו לה להצטרף לאחת הקבוצות. ואולם, אחותה שרה חששה מאד ממלכודות ושכנעה את אמא שלי לא לסכן את כולם ביחד. היא הציעה שנתפצל : אמא ת י קח אותי, הקטנה ביותר , הזקוקה להשגחה ולש מירה מיוחדת בדרך הקשה והמסוכנת. כאשר נגיע למקום מבטחים ניצור י קשר א תה, עם שרה, והיא תצא עם שני הילדים הגדולים ותלך בעקבותינו. בלב כבד, כי עד אז נתנה אמא לתחושותיה להוביל אותה, הסכימה אמא בכל זאת לתוכנית זו, כי בדברי אחותה היה ה רב. גיון י יצאנו ולמרות , תקלות ה קשיים ו ה הדרך עברה בשלום. ההודעה על כך הועברה לשרה, אך אבוי, הגטו חוסל לפני שאחותי, אחי והדודה שרה הצליחו לצאת ממנו ה! ם נשלחו עם אחרוני יהודי בוכניה לאושוויץ.

שתינו

י שרה ה יתה אישה צעירה, בשנות העשרים שלה ויכלה להינצל אפילו שם במ חנה המוות. אך היא בחרה ללכת אל המוות במש רפות עם שני הילדים שהופקדו בידיה...

לפי עדותו של קרוב משפחה ששרד ופגש את אמא לאחר המלחמה אמרה שרה: 'איך אוכל להסתכל בעיני אחותי אם אציל את עצמי ואתן לילדיה להירצח ! ". '

"כל חייה", אומרת אי לה בכאב ובאנחה כבדה "ייסרה אמא את עצמה שלא הצליחה להציל את שני ילדיה והתאבלה מרות על אובדנם".

לאחר בריחתן הסתתרו א ילה ואמה אצל משפחות נוצריות, פעמים רבות בנפרד, עד לבואן לבודפשט. היו להן מסמכי זהות מזו י יפים שהעידו שהן פולניות נוצריות.

עד לפלישת הצבא הנאצי להונגריה, -ב 19 מרץ ב למסמכים אלו. הג'וינט וארגונים שונים בהם גם הדיפלומט השוודי ראול וולנברג ואנשיו , הושיטו עזרה לפליטים שהגיעו מפולין בדרכים שונות. 1944 ,הן כמעט ולא נ אילה זוכרת דיבורים על כך ש גם יהודי בודפשט השתתפו באירוח הפליטים , לרוב ביד פתוחה וברצון. הם אבל לא היו מוכנים להקשיב לאזהרות ול עצות של הפליטים , שניסו לשכנע אותם להתכונן לימים הרעים שעלולים להגיע גם להונגריה , עם הימשכות הקרבות והכיבושים של הגרמנים. הם היו בטוחים שהממשלה ההונגרית והציבור ההונגרי הנוצרי לא יאפשרו לכוחות הרשע הנאצים להזיק . להם א ילה ואמה המשיכו לנדוד אחרי הכיבוש הגרמנ י והגיעו לבסוף לרומניה. שם שוחררו על ידי כוחות האדום הרוסי. בקיץ 1945 חזרו לפולין, לקרקוב. שם פגשו מספר קרובי משפחה שהצליחו , לשרוד כל אחד והנס שלו, כל אחד וסיפורו, אך גם כל אחד והכאב הנורא שהוא נושא עמו.

זקקו

הצבא

אילה מספרת : "אמא נסעה ליורדנוב להתחקות אחר גורלו של אבא ואולי להבין מה קרה לו. אך , לצערה הגדול לא קיבלה תשובות ברורות. מתקופה זו כבר יש לי ז י כרונות משלי. אני זוכרת שאחר כך היא נסעה לעיירת הולדתה ז'מיגרוד . תושבי המקום , שזכרו אותה היטב הובילו אותה ליער, לקבר , אחים בו טמונים יותר מ - 1200 מ יהודי המקום ומן הכפרים והעיירות בסביבה. ביניהם גם הורי אמי ו אחיה יצחק -

לייזר."

כאן המקום לספר כי ב"מסע השורשים" שאילה ורזי בעלה ערכו בשנת 1988 ל הגיעו ז'מיגרוד, ו פגשו שם פולני מבוגר בן המקום. הוא לקח אותם לדירתו ושם הראה להם את תחביבו: איסוף תמונות של יהוד ים מלפני הכיבוש הגרמני. הם ראו שם עשרות רבות של תמונות.

7

יכלה להצטרף אלינו לנסיעה , מצבה הבריאותי לא א י פשר נסיעה כזו.

"כל כך הצטערתי אז שאמ לא י

אך היא וודאי הי י תה מזהה רבים מן האנשים שראינו בתמונות".

המשפחה ליד תמרור הכניסה לעיירה של אמי , שהרבתה לספר על ילדות מאושרת בבית הוריה .

מצבת זיכרון על קבר האחים ביער ליד ז'מיגרוד,

ש בו טמונים 1280 מיהודי הסביבה , ביניהם הורי אמי ובני משפחה נוספים.

8

ילת בתח 1946 , אחרי שהות קצרה בפולין , נעזרו אי לה ואמה בארגון "הבריחה" הגיעו לגרמניה,

וגרו

ב מחנה העקורים היידנהיים ( Heidenheim ) ליד העיר שטוטגרט.

אילה בת השבע והאם, במחנה העקורים היידנהיים

בגרמניה

" נדרשנו להצטלם עם המספרים לפנינו... "

תמונה שהוסרה ממסמך "הצלב האדום"

9

מתקופה זו אילה זוכרת סדר פסח שאמה הכינה וערכה לקצינים וחיילים יהודים בצבא האמריקאי וחוויות נו פות. ס שם התחילה ללמוד עברית בבית ספר יהודי, שם פגשה ילדים וילדות יהודיים, בני גילה, שם החלה לקבל חינוך יהודי ו ציוני. במחנה, למדה יידיש, וגם שירי ארץ ישראל, יתה יה חברה בבני עקיבא ("אח" ו "אחות" כינו שם את החברים) ואפילו השתתפה במחנה קיץ של התנועה ( קראו לזה "מושבה").

פסח, 1946 , אמי (במרכז), עורכת סדר כהלכתו לקצינים היהודים מצבא ארה"ב.

אילה מבקשת לציין פרט מעניין: בהתחלה כמעט ולא היו ילדים יהודיים בגילים ש בין שש לעשר. היו במחנה הרבה תינוק ות שנולדו אחרי תום המלחמה. היו שם נערים ונערות מעל גיל שתים - עשרה אבל ילדים צעירים היו הכמו בודדים. רק כשהתחילו להגיע שברחו לרוסיה ושרדו, נראו יותר

אלה

ויותר ילדים בני גילה.

במחנה ה י יתה שגרת חיים נעימה מאד לילדים : לימודים, טקסים שונים, אורחים - שליחים מארץ ישראל ועוד. לא היו בעיות פרנסה כי השל טונות האמריקאיים דאגו לכל מחסור ם של העקורים . אילה זוכרת שהיו הרבה חתונות וגם הרבה לידות. נראה היה שהניצולים והשורדים ביק שו לפצות את עצמם על השנים האבודות ועל החוויות הנוראות שהיו מנת חלקם. ובעיקר, ו על א בדן בני המשפחה – ההורים, בני הזוג , האחים, הילדים ועוד ...

טקס לציון יום הצלב האדום

(אילה בשמלה הלבנה)

הכיתה בביה"ס היהודי במחנה

10

מצבה האישי של האם לאה היה מסובך ועדין. מכיוון שגורלו של בעלה לא נתברר ולא היה מי שיוכל להעיד בוודאות על מותו, היא נחשבה לעגונה, אסורה לנישואין. ו אולם בשנת 1947 קיבלה האם כתב שחרור מעגינותה על סמך עדותו של רב העיירה יורדנוב, שניצל והכיר היטב את אביה של אילה. ה רב קבע כי הוא סמוך ובטוח שאילו היה האב, דב - בעריש, בחיים, היה מחפש את אשתו ואת ילדיו ללא לאות וחוזר אליהם.

"אף על פי כן", אומרת איילה "כל ילדותי ח י כיתי לאבא שיחזור..."

במהלך שנת 1948 נישאה אמה של אילה בשנית ליעקב גולדפינגר, גם הוא ניצול שואה שאיבד את אשתו ואחד מבניו. הוא נו תר עם שני בנים שהיו מבוגרים מאי

לה.

משפחת גולדפינגר, המשפחה החדשה של אילה (יעקב ובניו ברוך ויהושע)

בהשפעת החינוך שא ילה קיבלה במחנה ובתנועה הפצירה באמה ובבעלה לעלות לארץ ישראל ולא

הם הגיעו לארץ בתחילת 1949 , התי י שבו בתל אביב ועבדו

לארצות הברית כפי שאולי

תכננו.

להגר

קשה מאד לפרנסתם.

" בתל אביב קבלו אותנו קרובי משפחת אמי , משפחות גרוס ושיף , אשר עלו ארצה מפולין במהלך שנות השלושים . למרות שגרו בצפיפות , הם ארחו את אמי ואותי בשבועות הראשונים שלנו בארץ, עד שמשפחתי מצאה מגורים מתאים בתל אביב . חודשים אח"כ נהגתי להגיע ישר ה לביתם

מקום

מבית הספר, ל ארוחת צהריים ולהכנת שעורי בית.

תודתי למשפחת אמי, על האירוח חם ו ה למשפחתי , מעשה

התומך

שהקל מאד על קליטתנו."

משפחות גרוס ושיף מתל אביב, שעזרו ל בתקופה הראשונה

משפחה

בארץ

11

משפחת גרוס

' תלפיות , הרגשתי שם טוב והשתלבתי גם ב'בני

יא לה מסכמת וממשיכה: "למדתי בבית הספר '

בבית הספר נתנה לי אחת המורות (אהובה) שם עברי – אילה. אני זוכרת שבשנים הראשונות שם שמחתי על היתרון שהיה לי על פני חברותי כי הכרתי אותיות לועזיות לפניהן...המשכתי את לימודי בתיכון ' ' צייטלין ואחר כך באוניברסיטה והוסמכתי להוראה. בשנת 1959 ינ שאתי לזלמן - דב המוכ ר בכינויו 'רזי ' והיינו יחד בבלגיה בשליחות הסוכנות קרוב לשלוש שנים. יש לנו שלוש בנות יקרות נשואות ; מירי ואריה שר , נעמה ומאיר ויצ'נר , תמר ויחזקאל (חזקי) גיל.

עקיבא'.

1959 , אילה ורזי בחתונתם.

12

שתי הסבתות לולה ורבקה לזר.

חתונות הבנות: מירי ואריה שר, נעמה ומאיר ויצ'נר ותמר וחז י גיל. ק

בורכנו בנכדים ובנכדות חמ ודים ויקרים וגם זכינו בחסדי ה' לנינים ולנינות, כן ירבו.

עברנו לגור ברעננה.

ב משך ארבעים ואחת שנים גרנו בבני ברק אך לפני שלוש עשרה שנ

ה

אנחנו נהנים מא ו ד מן המעבר לכאן ומרבים להשתתף באירועים השונים בו פעילויות הרבות שהעיר רעננה מציעה לנו.

אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שעשה אתנו ועל כל הטוב שהרעיף עלינו !

13

התכנסות משפחתית....

14

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html